המברק, "לעיניו בלבד" של השגריר משה ארנס, נרשם בכתב יד של מישהו במשרד החוץ או בלשכתו של מנחם בגין ונחתם "ראש הממשלה". הכתבה טלפונית, מטעם בגין, שנהג לחתום מ.ב. כאשר כתב בעצמו. סודי ביותר, בהול/להעיר, 25.6.82, בוקר, שעון ישראל, משמע אחרי חצות בוושינגטון. לרוב, חסים על הנציגים באזורי זמן מרוחקים, או על השולחים בבית, וגם מברקים שאינם סובלים דיחוי מסומנים "בהול לבוקר". רק במקרים נדירים מקפיצים את השליח באישון לילה ומבקשים ממנו להטריח גם את מארחיו.
זה היה אחד מאותם מקרים. תופי המלחמה, בביירות ובוושינגטון, רעמו בקצב מואץ. בגין חזר זה עתה מביקור קשה בבירה האמריקנית. שחקן-ציר במערך הישראלי התנדנד וחישב ליפול. במאמץ אחרון לייצב את מעמדו המעורער של שר החוץ אלכסנדר הייג, הונחה ארנס להודיעו כי ישראל נעתרת לבקשתו "האישית" ומקפיאה ב-48 שעות את ההסתערות על ביירות. "אם לא תושג התוצאה של התפרקות המחבלים מנישקם ויציאתם מלבנון", עידכן בגין את הייג, "אנו מכינים את התוכנית הבאה: הנוצרים לפי החלטתם פותחים במערכה כדי לשחרר את בירתם מכיבוש זר, אנחנו מסייעים להם, עד אז יימשך לחץ הריכוך" הארטילרי והאווירי.
אחרי שבועות וחודשים של שקרים וסודות, היתממות והתחכמות, התקלפה האמת למערומיה: פלישת צה"ל ללבנון, שהוצגה כמבצע צבאי מוגבל להפסקת ירי על הגליל, נועדה לכונן סדר חדש בביירות ולהשליט עליה את הפלנגות שבפיקוד בשיר ג'ומאייל. משטר הפלנגות, קיווה בגין ואיתו שר הביטחון שלו אריאל שרון, יגרש את הכוחות הסוריים שהוזמנו ללבנון ב-1976 כדי לסייע לנוצרים במלחמת האזרחים. בלי סוריה ועם צה"ל, יחתום בשיר על שלום עם ישראל ויצרף בכך את לבנון למצרים. כתוצר לוואי, אפשר אף שהפלסטינים שהתיישבו בלבנון, מי ב-1948 ומי בסוף שנות ה-60, יברחו לירדן, יפילו את המלך חוסיין, יקימו בגדה המזרחית מדינה עצמאית ויניחו לישראל לספח את הגדה המערבית.
אין טעם בציון 20 שנה ליציאתו הסופית - הזמנית עד למבצע הקרקעי הבא נגד חיזבאללה - של צה"ל מלבנון, בלי להכיר את הרקע האמיתי, לא התעמולתי, לכניסה לשם. הכול לכאורה כבר סופר, אך תמיד מבצבצת עוד זווית, השופכת על הסיפור אור נוסף. מסמכים שנחשפו לאחרונה, על גב קודמיהם שהגיעו לידיעת הציבור בדיווחים עיתונאיים, במחקרים, במשפט שרון נגד השבועון "טיים" בניו יורק ובמחלוקות בין קצינים ופוליטיקאים וקצינים שהיו לפוליטיקאים, מתארים את החודש הארוך והמר ביותר, בין 25 במאי 1982, בדיוק 18 שנה לפני שהשער נסגר מאחורי בני גנץ, לבין ה-25 ביוני, בזירה השלישית של המלחמה והחשובה מכולן. לא ירושלים, לא ביירות - וושינגטון. אחרי שהתפוגגה בשטח הציפיה לפשיטה קצרה וזולה, איבדה ישראל בממשל האמריקני את הקרוב והסלחני שבידידיה, הייג.
כשהודעת בגין נמסרה להייג, כבר היה מאוחר מדי. הנשיא רונלד רייגן החליט להדיח אותו. בצהרי היום פירסם רייגן הודעה קצרה וקרה: "לאחר ששירת את ארצנו ארבעים שנה, אני מודיע בצער שקיבלתי את התפטרות שר החוץ אל הייג ושמיניתי לשר החוץ החדש את ג'ורג' שולץ, שנעתר למינוי".
זאת היתה מכה כפולה לבגין. גם סילוק הייג, גם מינוי שולץ, שנחשב עויין לישראל עד שיוכח אחרת. במהרה התגייסו למען שולץ מכריו, ישראלים (הכלכלן פרופ' איתן ששינסקי) ומקומיים, להעיד על הגינותו ולהמליץ שלא להפריע להליך אישור מינויו. שולץ, בסיגנונו המתון, אכן התגלה כידידותי לישראל ותקיף כלפי סוריה, אך לא באופן שהלם את גישת בגין-שרון לליבת הסיכסוך. הוא סייע לניסוח תוכנית רייגן לשלום תמורת שטחים, כהמשך של קמפ דייויד (למעשה, קמפ רייגן כעטיפה שונה לקמפ קרטר); ולאחר ששרד שש שנים וחצי עם רייגן השיק את הדו-שיח הגלוי עם אש"ף, כשערפאת שייף את האמנה הלאומית הפלסטינית. כיום, בשנתו ה-100, הוא זקן שרי החוץ לשעבר, מבוגר בשנתיים וחצי מהנרי קיסינג'ר.
האם ההתנהגות הישראלית בלבנון, בחיפוי הייג, ממש גרמה או רק תרמה להדחה? לגמל לא משנה משקלו המדוייק של מה ששבר את גבו. עובדה היא שיום לפני ההדחה חש הייג שהיא ממשמשת ובאה, על רקע זה, והפציר בארנס שבגין יביא זאת בחשבון. אבל בהימנעותו מריסון חד-משמעי של התשוקה הגלויה לפתוח במלחמת לבנון, היה הייג שותף באחריות לצרה האישית שנפלה עליו ולזו הלאומית שהיכתה בישראל.
הייג, שהגיע לסגל המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן בסוף שנות ה-60 כקולונל, בעקבות שירות קרבי בוייטנאם, טס מעלה בזכות היכרותו עם הנשיא ריצ'רד ניקסון והיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר; אז גם התרועע עם השגרירים היעילים של ישראל, יצחק רבין ושמחה דיניץ. כשניקסון אולץ להתפטר ענד הייג ארבעה כוכבי גנרל, אך קירבתו לגיבור ווטרגייט הכתימה אותו מבית ולא פחות מכך מחוץ.
כשנמצאה להייג משרה טובה באירופה, כמפקד כוחות נאט"ו המגיע תמיד מהצבא האמריקני אך זקוק להסכמת בעלות הברית, הפעיל שר החוץ בממשלת רבין, יגאל אלון, את השפעתו על חבריו הסוציאל-דמוקרטים ושיכנע אותם להסיר את התנגדותם למינוי מקורבו של הנשיא הרפובליקני המושפל. תודתו האישית לישראלים נוספה לעמדתו האסטרטגית, שראתה בישראל בעלת-ברית במלחמה הקרה נגד הסובייטים וסייעניהם, בין השאר הסורים.
אם הייג הישלה את עצמו שבעקבות המפקד הראשון של נאט"ו, אייזנהואר, יהיה גם הוא לגנרל הזוכה במועמדות הרפובליקנית לנשיאות וכובש את הבית הלבן, טפח רייגן על פניו וניצח בקלות, אך העניק לו פרס תנחומים - המינוי הבכיר ביותר בממשלתו. שלא כמו הילרי קלינטון, רעייה פוליטית וסנאטורית מנוסה אצל יריבה מאתמול ברק אובמה, הייג - שהתחכך בפוליטיקאים אך לא היה אחד מהם - הפגין גינוני שררה ופיקוד, שהכעיסו את רייגן ועוד יותר מכך את סגן הנשיא ג'ורג' בוש, יריב נוסף במוקדמות, שהתכונן לשמונה שנים בצנעה ולאחריהן להתמודדות חוזרת על המועמדות והנשיאות.
ב-25 במאי 1982 הגיע ללשכת הייג במשרד החוץ גנרל-בדימוס אחר, גם הוא עם שאיפות מרחיקות לכת. שר הביטחון שרון רצה, כדרכו, להבליע מסר דו-משמעי, כחיסון מפני טענה עתידית בדבר הפתעה והערמה. הוא קיווה לקבל מהייג שטר חלק, שסכומו ייכתב לאחר ימים או שבועות להצדקת הפלישה ללבנון.
שרון לא גילה למארחיו ששבוע לפני כן, ב-17 במאי, נכשלו בגין והוא בהשגת רוב בממשלה לתוכנית "אורנים", לימים מבצע של"ג, שלום הגליל. לבנון גם לא היתה הסוגיה הפותחת בהרצאתו; היא הוטמנה באמצע השיחה, כמעט כבדרך אגב.
על יחסי בגין-רייגן עברה עד אז שנה מאתגרת, אף שבגין חתר ופעל לניצחון רייגן על ג'ימי קרטר בבחירות נובמבר 1980. בתוך חצי שנה ב-1981 הפתיע בגין את רייגן בהשמדת הכור העיראקי, ניצח בבחירות את שמעון פרס והציב ללא חמדה את שרון בביטחון; נכנע לשבועיים של הפגזת קריית שמונה וחתם בתיווך אמריקני וסעודי על הסכם הפסקת אש עם יאסר ערפאת (באמ"ן חשדו שערפאת שילשל לכיסו 20 מיליון דולר סעודיים, דמי לא ירצח לאש"ף); ולאחר רצח אנואר סאדאת סיפח את רמת הגולן, מהלך שעלה לשרון בביטול הסכם תקדימי לשיתוף פעולה אסטרטגי עם הפנטגון, ונערך - אם רק חוסני מובארק ייתן לו עילה - לביטול הנסיגה ממזרח סיני, כולל ימית ואופירה.
בגין גם התכתש עם רייגן בשאלת מכירתו של מטוס בקרה והתרעה (אייוואקס) לסעודיה והקפיא בתירוצים שונים את שיחות האוטונומיה. כל אותה עת דרכו בגין, שרון והרמטכ"ל רפול איתן את צה"ל, בתיאום חלקי וספקני עם הפלנגות, לגילגוליו השונים של "אורנים".
חודש לפני ביקור שרון אצל הייג הושלם פינוי סיני, למעט טאבה. כוח רב-לאומי שבמרכזו גדוד חי"ר אמריקאי הגיע לסיני לחצוץ בין ישראל למצרים. בוושינגטון, למרות אזהרות השגריר בתל אביב סם לואיס, אובחנה שעת רצון לישראל ובפרט לשרון, שניצח על הנסיגה מסיני. הייג נתפס כבן-זוגו המושלם, קשוח וערמומי כמותו.
הישראלים הכירו, שטחית ולא יותר מכל קורא בעיתוני וושינגטון, את החזית שהתייצבה מול הייג: בוש, ראש מטה הבית הלבן (ונאמנם המשותף של רייגן ובוש) ג'יימס בייקר, שר ההגנה קספר ויינברגר, שר המשפטים אד מיז, היועץ לביטחון לאומי ויליאם קלארק, עוזר הנשיא מייקל דיוור. הם לא העריכו עד כמה עמוקות האיבה והתחרות; עד כמה אורבים סביב רייגן להזדמנות להיפרע מהגנרל השתלטן ומגייסים לשם כך גם את ננסי רייגן, רעיית הנשיא שזיהתה בהייג פולש לתהילת בעלה כמדינאי עולמי.
ההנחה הפשטנית של בגין ושרון, ביסוד מלחמת הברירה בלבנון, היתה שהייג איתם, ולכן גם ממשל רייגן, ולכן גם אמריקה, כי על תמיכת הקונגרס והיהדות אפשר לסמוך. שרון אמנם לא הגיע להייג לאישור תוכניות או להצגת מו"ג, מבצעים וגיחות, אך היה חשוב לו לתאם בקריצה, לכל הפחות, את הוראות הפתיחה באש.
מעבר לים התחוללו שתי מלחמות - איראן נגד עיראק ובריטניה נגד ארגנטינה. כשקידם בברכה את שרון, ארנס, ראש היחידה לביטחון לאומי אלוף אברשה טמיר, ראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא ועוד קצינים ופקידים, אמר הייג ששום צד אינו יכול לנצח במלחמת פוקלנד. "הבריטים סיפרו לנו שאתם מטיסים להם ציוד", אמר הייג, בלי לציין שישראל, באמצעות מקורב לשרון, מעוניינת למכור גם סקייהוקים אמריקנים משומשים לארגנטינה.
שרון הגיב באיזכור שיתוף פעולה ביטחוני עם מדינות אחרות. "בשבוע הבא אבקר בחשאי ברומניה לשיחות עם שרי ההגנה והתעשיות על המטוס שהם מתכננים יחד עם יוגוסלביה. יש מצידכם עדיין מגבלות על שיתוף הפעולה עם רומניה?"
הייג הינהן. "לא הרי יוגוסלביה, שאינה שייכת לגוש הסובייטי, כהרי רומניה החברה בברית ורשה והעברת טכנולוגיה אליה בעייתית". שרון הבטיח לדווח להייג בשובו מבוקרשט וסיפר שבשבוע השני של יוני יבקר צוות ישראלי בבלגרד, לשיחות על המטוס ועל שידרוג טנקים. הרומנים, ציין, מבקשים שהמגע איתם לא ידלוף - הם חוששים מהרוסים. בהמשך דיבר גם על אספקת נשק להונדורס ולפרו וביקש, "אפשר גם בהשאלה", מטוסי תידלוק "לצורך הזרוע ארוכת הטווח שלנו, כדי לטוס ללוב". הייג: "איננו רוצים להניא אתכם מכך". שרון גיחך. "לכן הזכרתי את לוב. יש לנו מטוסים מצויינים המפילים מיגים ומוכיחים את עליונות הנשק האמריקני. משום מה, כשאמרתי זאת לשר ההגנה ויינברגר, לא ראיתי על פניו חיוך של שביעות רצון".
שרון סינגר על מכירות הנשק מישראל לאיראן של חומייני; על תמיכתה בשיעים בלבנון, שיאורגנו במהרה בחיזבאללה, לא דיבר. "איראן חשובה לכם יותר מעיראק. האספקה שלנו לאיראן צנועה מאד ואינה כוללת ציוד עם רכיבים אמריקנים, רק תחמושת בסך 27 מיליון דולר. אנו מאמינים במגע עם מפקדים בזירת הקרב. יש להם סיכוי להיות בעתיד בני-שיח במשא ומתן".
כשאיתו סגנו לורנס איגלברגר, לואיס ואנשי משרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי, הפנטגון והסי-איי-אי הבהיר הייג שהמימשל והקונגרס רגישים לשימוש ישראלי בנשק אמריקני (שמיניית אף-16 נגד הכור העיראקי), לסיפוח הגולן ולמיסמוס שיחות האוטונומיה. "זה רחוב דו-סיטרי, נוצרות בעיות פוליטיות קשות וצריך לשוחח גלויות ותכופות", אמר הייג באמריקנית מנומסת שעטפה דרישה נחרצת. "אנו ידידים", ענה שרון ועבר לדבר על הפרות הסכם הפסקת האש עם אש"ף. "גילינו איפוק מירבי. הגענו למצב שייאלץ אותנו לפעול. איננו רוצים בכך. אנו במצב קשה מאד. איננו יכולים להרשות פעילות מחבלים. היום שוב התגלה חומר נפץ. הכל יכול לקרות. אילו הבעיה היתה פשוטה - ובמישור הצבאי זה לא מסובך - היינו פועלים מזמן, אבל כמעט ואי אפשר לפעול בלי לפגוע גם בסורים".
בכפל הלשון שהיה לסמלו המסחרי שיווק שרון את המלחמה הקרובה בלבנון בסידרת מוקשים מילוליים, דברים והיפוכם. "אין לנו כל כוונה לפגוע בסוריה. השאלה היא אם יבינו שזו פעולה מוגבלת שאינה מכוונת נגדם, אלא לניקוי לבנון מהתשתית הצבאית והפוליטית של אש"ף ולהיפטר מהם לשנים רבות. המטרה שלנו אינה להביא לכינון לבנון או להוצאת הסורים, אם כי אלה עשויות להיות תוצאות לוואי. איננו יכולים לחיות תחת איום טרור פלסטיני מביירות. כמעט כל ארגון טרור קשור באש"ף בלבנון, ומאחורי הכל - הסובייטים. יש לנו דילמה, אבל איננו רואים דרך אחרת, אלא להיכנס ולנקות. איננו רוצים מלחמה בכלל ועם סוריה בפרט. בה בעת, איננו רוצים שתופתעו. מתי זה יקרה, איננו יודעים".
הייג: "היכן היה (היום) הקרב האווירי?"
שרון: "טסנו מעל ביירות וג'וניה. דובר צה"ל מסר שהיינו בסיור. זה נכון, אבל לא כל האמת. החלטנו שלא נרשה לסורים לטוס מעל לבנון ולהפריע לטיסות הצילום החיוניות שלנו, לראשונה מזה שנה".
ראש אמ"ן, שגיא, התערב: "הסובייטים מעורבים באימון ובבקרה בהכנת חיל האוויר הסורי להפיל את המטוסים שלנו בטילים. הם מתרגלים שיטות הונאה, כשמיג 23 יוצר מגע ומיג 25 מוכן לנצל את הגובה והמהירות לכניסה לקרב. הרוסים בוחנים אותנו באמצעות טייסים שלהם".
הייג התמקד בסוגיית הפיגוע שיצדיק מבצע. "אנו מבינים את מטרתכם", אמר; מבינים, להבדיל ממסכימים. "היו דיונים ארוכים על כך עם בגין. יש עמימות מסויימת אצל הערבים בעניין זה ואני חש בתזוזה כלשהי בעניין ההתגרות. כבעלי ברית, איננו יכולים לומר לכם שלא להגן על האינטרס שלכם, אבל עליכם להביא בחשבון את המציאות והשתקפותה. בשבילכם, כל הרוג הוא צידוק מספיק, אך כשהעניין מתחיל זה משחק שונה לחלוטין. אני יכול רק לומר שבעייתכם מובנת לנו. אני מקווה שאתם תבינו ותהיו רגישים להיבט הבינלאומי, כדי שההתגרות תהיה ברורה ולא בגישה של עין תחת עין. צריך למצוא דרך לפתור את הבעיה, ליצור תנאים חדשים. אנו רוצים, אולי אף יותר מכם, לראות את הסורים בחוץ. אנו רוצים לראות ממשלה לבנונית חזקה וידידותית לישראל. אנו רוצים בנסיגת אש"ף".
פיליפ חביב, שליחו של רייגן לאזור, קלט איך דברי הייג עלולים להישמע לאוזן חפצה. הוא הזדרז להציב מחסום בגבול. "לפני פעולה שלכם, אבוא בקרוב ונטכס עצה על שיפור המצב. נדבר לפני שנגדיר את הדרך לשיפור המצב בלי פעולה".
שרון: "השאלה היא, מתי תבוא, כי אם מחר ייהרג מישהו, נפעל. לא נחיה תחת איום מתמיד. אין לדרוש זאת מאיתנו".
חביב: "צריך לזכור את בעיות סדר-הגודל והמידתיות (של הפעולה)".
שרון: "מה זאת התגרות ברורה? כמה יהודים צריכים ליהרג? נהגנו באיפוק".
הייג: "אנחנו יודעים. בשיחות עם בגין התרשמנו שפעולה שלכם תהיה מהלך משמעותי. בינתיים התרשמנו כי חל שינוי והכוונה היא (רק) לפעולת גמול רבתי. מה שאתה אומר מחזיר אותנו להערכות הקודמות שלנו. האם תרצה להבהיר?"
שרון: "הבהרנו היטב. יש לנו ממשלה דמוקרטית והיא תחליט. אנו מוקירים את המאמצים הדיפלומטיים שלכם ואת הישגי חביב, אבל זה לא ישנה את ההכרח בפעולה מיידית אם הטרוריסטים ימשיכו לפעול. לא נפעל במטרה לשנות את הממשל בלבנון, או להוציא את הסורים. אנחנו מבקשים רק שלא יהרגו בנו. אם ימשיכו, נחסל אותם. איננו רוצים להפתיע אתכם. אין לנו עיתוי. זה יכול לקרות מחר".
הייג, מחוייך, חזר על שאלתו: מה יהיה היקף הפעולה?
שרון: "אנו מבינים את דאגתכם. אינני חושב שזה יהיה מבצע בקנה מידה רחב מדי. אנו רוצים למנוע מלחמה. נשתדל לעשות זאת בהיקף מוגבל ככל האפשר, אך ביעילות מירבית".
השיחה נמשכה ועסקה גם בירדן ובזאיר - שרון השתדל למען השליט מובוטו - ועוד ועוד, כך שלבנון נבלעה בתוכה באופן שכל צד היה יכול לפרש אחרת. בגין ושרון רצו בפרשנות מתירנית וסיבכו את ישראל, את עצמם ואת הייג.
שלוש גירסאות היו להתחייבות אש"ף להימנע מטרור. בקוטב אחד, ערפאת טען שהיא חלה רק על לבנון. בקוטב הנגדי, בגין טען שהיא חלה על העולם כולו, מה גם שמטה אש"ף ישב בביירות. באמצע חנתה גירסת המתווך חביב - לא לבנון ולא העולם, אלא האזור, המזרח התיכון. בכל אחת מהגירסאות, היה ברור שהכוונה אינה לתכנונים או לסיכולים או לפיגועים שלא הצליחו לקטול. כדי לממש את איום המבצע, נדרש חלל, וכמובן קשר מוכח לאש"ף.
התנאי הכפול, הריגת ישראלי שניתן בשירשור לקשור לערפאת, לא התמלא כאשר אירגונו של אבו נידאל שבתמיכת סדאם חוסיין בבגדד התנקש בלונדון בשגריר שלמה ארגוב ופצע אותו אנושות. למרות שהותו של שרון ברומניה, אך שלא בניגוד לדעתו, הושקה תוכנית "אורנים" בהפצצות בביירות שהביאו להפגזות שהביאו ב-6 ביוני, "היום הארוך ביותר" של הנחיתה בנורמנדי ב-1944, לפלישה ללבנון שהביאה להסתבכות האומללה. בתוך פחות משלושה שבועות של קרבות עם פלסטינים וסורים וירי דו-צדדי בשגגה היו לצה"ל כ-260 הרוגים, והזעם בציבור האמריקני ובין נבחריו על קטל אזרחים ופגיעה בביירות וסובלנות רייגן כלפי בגין הלך וגבר. ככל שהחמיר כיתור הבירה הלבנונית, התהדק גם כיתור הייג.
רצף מברקים ששיגרו הביתה ארנס, סגנו הציר יעקב נחושתן (לשעבר ח"כ בליכוד; אביו של מפקד חיל האוויר לעתיד עידו נחושתן) והיועצים המדיניים בשגרירות הרי קני-טל ורובי סיבל שיקף את המצוקה המתעצמת של בגין והייג. בגין ביקר בוושינגטון ובניו יורק כשבועיים לאחר תחילת המבצע שהיה אמור להסתיים בתוך יומיים-שלושה. הוא ספג על בשרו את ביקורתם של רייגן, שריו וחברים בשני בתי הקונגרס, ביניהם סנאטור ג'ו ביידן בן ה-39, השורד האחרון בפוליטיקה מאז, לצד הציר שהגיע העירה כמחליפו של נחושתן - בנימין נתניהו.
בתידרוך לוועדת החוץ של הסנאט נקלע בגין לעימות היקפי עם ביידן ואחרים, משתי המפלגות. "בדברו ברוגז רב קבע ביידן כי יש כירסום בתמיכת הקונגרס בישראל", סיכמו בשגרירות. "אין לישראל התמיכה שהיתה לה בעבר. לא אוהבים אתכם, בגלל מעשיכם. בעוד כמה דקות הסנאטורים ייצאו מהחדר ויאמרו שהם מוטרדים לנוכח פעולות ישראל. שר הביטחון שלכם, שרון, פעל בפגישתו עם סנאטורים באופן בלתי-קביל. ישראל רוצה מאיתנו סיוע ולדעתי מותר לשאול שאלות קשות. את הסורים ואת אש"ף איננו שואלים, כי איננו תומכים בהם. מכעיסה אותי האפשרות שבגלל פעולות מסוימות שלכם לא יושג רוב לחקיקה מוצדקת (בעד סיוע חוץ). אני דווקא תומך בפעולה שלכם בלבנון. המודיעין שלנו אמר לנו לאורך השנה האחרונה שתיכנסו ללבנון. לא לנו להתחסד ולומר שאנחנו מוסריים יותר. אבל מדיניות ישראל בשטחים מזיקה. אם תמשיכו להתנחל, לא יהיה בסנאט רוב בעד סיוע לה. אדוני ראש הממשלה, אני חושב שהסיוע האמריקני חשוב לישראל ולביטחונה. רבים מעמיתי מנומסים ולכן לא יטיחו בפניך, אבל זה מה שיאמרו בחדרי ההלבשה".
בגין, בתגובה, עקץ את ביידן כ"נואם דגול" ואמר שאינו נבהל מהאיום בקיצוץ הסיוע, כי גם ישראל תורמת לביטחון האמריקני. "נדבק בעקרונותינו ונשלים עם קיצוץ בסיוע האמריקני", הוסיף, אך בתום ביקורו הזדרזו ארנס ונחושתן לפייס את ביידן. "הפגישה ביוזמתנו, כדי לסלק אי הבנות ולוודא המשך יחסים חשובים", הבריקו ארצה. "ביידן ציין שהוא מהפעילים המרכזיים למען הגדלת הסיוע לישראל ושאמנם המסייע אינו מתערב בהחלטת המסתייע, אך זכותו לשאול. אנו בודאי ערים לאנטישמיות הקיימת מתחת לפני השטח. הביקורת על ישראל מושמעת מפני שבעלי הרגשות האנטישמיים מסרבים להשלים עם ההשפעה הישראלית על ההחלטות. זה מדאיג אותו מאד. כדאי להדוף את הביקורת באמצעות מחווה, כגון הקפאת ההתנחלויות, הפוגעות באמינות ישראל ובטענתה שהיא פועלת לקידום תוכנית האוטונומיה. הצעה כזו העלה סגן ראש ממשלת מצרים ושר החוץ שלה, כמאל חסן עלי, בשיחותיו בגבעת הקפיטול".
עלי שיכנע גם את רייגן, לקראת פגישת הנשיא עם בגין - פגישה שלא הועילה למאמץ הישראלי להסביר מדוע מוצדק ללחוץ באש על ביירות ותושביה עד שערפאת ייכנע ויסכים להתפנות מהעיר. רייגן, מודע למגבלותיו, העדיף לקרוא באזני בגין את עמדותיו מנוסח כתוב, והפתיע בהפגנת שליטה טובה בשאלות המשך ובכושר אילתור מדיני. הייג, כשהתייחד עם בגין או עם ארנס, סטה ממדיניות רייגן ועודד את ישראל למצות את המהלך הצבאי; אבל לרוחב צמרת המימשל פקפקו בתבונת היעדרו של בגין מהארץ באופן שמנע ממנו לרסן את שרון. ישראל נתפסה גם בסתירות מביכות כשבגין הכחיש שצה"ל מפר בלבנון את ההתחייבות שלא להשתמש בפצצות מצרר (מתוצרת אמריקנית) העלולות לפגוע באזרחים, בעוד הרמטכ"ל רפול מפיץ לחיילים פקודה, להיזהר ממגע עם נפלי פצצות אלה.
במגעים עקיפים עם הרוסים, באמצעות שגרירות פינלנד בתל אביב והולנד במוסקבה, הכחישה ישראל שתותחיה הם שפגעו בשגרירות הסובייטית בביירות; הטווח גדול מדי, הפסקת האש מופרת בירי של אש"ף שלפי ההגדרות הסובייטיות הקבועות באו"ם מהוות תוקפנות, ומכל מקום לא היתה ולא תהיה כוונה להפגיז את השגרירות.
באותו שבוע שבין ה-18 ביוני וה-25 בו הצטברו האזהרות כקילוחים ההופכים לאשד. פקידים באגפים שונים במשרד החוץ ובמועצה לביטחון לאומי גילו לבני שיחם בשגרירות ישראל עד כמה הולך הייג ומאבד את סבלנות הנשיא כלפיו, גם - אם כי לא רק - בגלל תמיכתו הלוחמנית במצור על ביירות כאמצעי לסילוק ערפאת ואנשיו ממנה. שבועיים בלבד לאחר תחילת המלחמה, אך באיחור של כמעט שבוע לעומת התוכנית (כי צה"ל הסתבך ונתקע בכביש ביירות-דמשק), כבר הודה בגין שאחת המטרות הנסתרות של הפלישה היתה השתלטות באמצעות הפלנגות על הממשל הלבנוני. עוד הוא משוחח על כך עם הייג, ושרון מתמקח עם ערפאת, בתיווך בשיר ג'ומאייל וקצין המודיעין שלו ג'וני עבדו, על תנאי הפינוי של אש"ף. בשיר, כמובן, דאג בעיקר לעצמו ותיכנן את שלטונו במסגרת משחק מורכב, שהגורם הישראלי הוא רק אחד מרבים בו. יותר משבגין ושרון השתמשו בבשיר, השתמש הוא בהם; וכשנרצח והפלנגות טבחו בסברה ובשתילה לנוכח עיניה הבוהות של ישראל, נפלו בזה אחר זה, כמו הייג לפניהם, גם שרון ובגין.
"ננסי רייגן ומייקל דיוור", הרעייה והנאמן האישי, "רוטנים עלינו בגלל הפגיעה בתדמית רייגן, שנוצרה כתוצאה מחוסר יכולתו לשלוט בנעשה בלבנון בעת מסעו באירופה", דיווחה השגרירות בוושינגטון בעקבות שיחה עם מקור בצוות הבית הלבן. הממשל נעול על בניית תדמית הנשיא, מעל ומעבר לכל עניין מהותי, ועלינו להביא זאת בחשבון". בעולם הדימויים, כוחניותו של שרון ופילפוליו של בגין חברו לנטייתו של הייג - איש המדינאות הגדולה של ניקסון וקיסינג'ר, מפקד נאט"ו שאירופה היא לו מעון שני - להאפיל על הנשיא הקרתני מקליפורניה. הייג גם עלב פעמיים בתוך יומיים ביועץ לביטחון לאומי קלארק, בדרישה לפרסם הכחשה להודעה של קלארק בנושא לבנון ובהסתייגות בוטה מפגישת היועץ עם שגריר סעודיה.
לפנות ערב ה-24 ביוני, אחר חצות בירושלים, הזעיק הייג את ארנס לפגישה מדינית עם ספיח אישי, בנוכחות נחושתן ועוזר השר למזרח התיכון, ניק וליוטיס. בתום השיחה המרובעת, הבריק ארנס לבגין, הייג "ביקש ממני להישאר ומסר לי את הדברים הבאים: היתה לו פגישה קשה מאד עם הנשיא היום. על הנשיא מופעלים לחצים אדירים מטעם אנשים בממשל ובסנאט לשנות את המדיניות בקשר ללבנון. הייג חושש שזה יביא לפיטוריו. ביקש מאיתנו לא לזוז 48 שעות. הוא מאמין שיש סיכוי לקבל הסכמת אש"ף להתפרק מנשקו. שאל אותי אם ידוע לי האם אנו עומדים להיכנס לביירות. השבתי שאינני יודע. ביקש שבמידה ונחליט להיכנס לביירות נודיע לו לפני הפעולה".
תגובת בגין לא בלמה את תנופת הגרזן. הייג נערף. ישראל לא הפיקה לקחים ולא העריכה את המצב מחדש. היא המשיכה בלחץ על ביירות, שמה את ערפאת על הכוונת אך לא לחצה על ההדק (בגין הבטיח לרייגן), חזתה באש"ף העוקר לטריפולי ומשם לטוניס בעוד כוח רב-לאומי מאבטח את הנסיגה, ספגה את תוכנית רייגן ואת ההתנקשות בג'ומאייל ואת סברה ושתילה ואת הביטול - בלחץ סוריה - של הסכם מאי 1983 לשלום כפוי עם לבנון.
גם לאחר ששמיר ירש את בגין בראשות הממשלה וארנס, חביב האמריקנים, את שרון במשרד הביטחון, התחפרה ממשלת הליכוד - שרון נשאר בה ללא תיק - בלבנון, עם קרבות בין נוצרים לדרוזים ועם התעצמות חיזבאללה, לא עוד אמל, כתנועה השיעית הבולטת והמסוכנת לישראל.
בקיץ 1984, בעקבות התיקו בבחירות, ניהל שמעון פרס מגעים חשאיים עם שמיר להקמת ממשלה משותפת. שרון היה אחד השושבינים. אברשה טמיר, שנכח בפגישת שרון-הייג במאי 1982, עבר לסייע לעזר ויצמן, שבלעדיו לא היה לפרס רוב, ונכפה על פרס כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ויועץ לביטחון לאומי. באוקטובר, כתב טמיר בטיוטת זכרונותיו, "נפגשתי עם פרס בביתו לארוחת בוקר וביקשתי ממנו הנחיות לפעילותי בתהליך השלום, (מול) צד ירדני-פלשתיני שאיתו אפשר להשיג הסכם שלום שיבטיח גם את ביטחון ישראל במסגרת קונפדרציה ירדנית-פלסטינית".
פרס הסכים ומנה ארבע מטרות לתקופת ממשלתו עם שמיר, ביניהן "הכשרת הקרקע לפתרון ירדני-פלשתיני". המטרה הראשונה, אמר, "היא לפנות מלבנון את צה"ל ואת מעורבות ישראל בבעיותיה הפנימיות, תוך השארת אזור ביטחון מצומצם לאורך גבול ישראל-לבנון שבו ישלטו בסיוע ישראלי הכוחות המקומיים, הנוצרים והשיעים, עד שתושג בלבנון יציבות שתקנה ביטחון לישראל".
כך, וגם כדי שלא לריב עם הליכוד שסירב להודות במשגה החמור של ייזום המלחמה, הונחה התשתית הרעיונית להקמת אזור הביטחון, באביב 1985 ול-15 השנים הבאות, בתקוות השווא של השגת יציבות שתקנה ביטחון. אחת משתי ההחמצות הגדולות של ממשלת פרס-שמיר, לצד נטישת הפתרון הירדני-פלסטיני שתוצאתה העדפה - גם אמריקנית, של רייגן ושולץ ובוש - של אש"ף על פני המלך חוסיין.
ישראל, באיוולתה, נשארה בפיסת השטח הגובלת בה והחליפה את המטרד הנסבל של אש"ף מצפון לגליל באויב שיעי מר; וחולשתה המדממת שם, במחיר התרופפות אחיזת השב"כ בגדה המערבית וברצועת עזה, עודדה את הפלסטינים בשטחים לפתוח באינתיפאדה. עוד עשור וקצת, ומאחר שההחלטה המדינית על השיבה הסופית הביתה לא מומשה עצמאית וגם לא בהסדר עם סוריה, אלא בהתפוררות צד"ל תחת לחץ חיזבאללה, האמינו הפלסטינים שאלימות דומה תשיג תוצאה זהה בשטחים. זאת היתה טעות למחצה: בעזה ובצפון השומרון עשה שרון מה שנמנע - ומנע - לעשות בדרום לבנון.