27/04/2020

"פצצות עפו באוויר ואני שכבתי שם בלבנון מדוכא. אם אלו החיים, העדפתי למות"

דב נבון היה הכי קרוב שאפשר להתאבדות, רמי הויברגר גיבש זהות פוליטית, ארקדי דוכין הפך סופית לישראלי, יובל המבולבל קיבל פרופורציות וירדנה ארזי נזכרת בהופעות הסוריאליסטיות. לרגל 20 שנה לנסיגה מלבנון, אמנים נזכרים בשירותם הצבאי שם ובהשפעתו המטלטלת עליהם

השחקן רמי הויברגר והמוזיקאים ארקדי דוכין ושלומי ברכה בתמונות מתקופת שירותם במלחמת לבנון הראשונה - והיום (צילומים: ראובן קסטרו, דייב שחר וניר פקין. תמונות מתקופת מלחמת לבנון באדיבות המצולמים. עיבוד תמונה: מערכת וואלה! NEWS)

"עליתי לארץ בגיל 15 וכבר בגיל 17 וחצי מצאתי את עצמי במלחמת לבנון", נזכר ארקדי דוכין. "אחרי שלא התקבלתי ללהקה צבאית, גוייסתי לשיריון. התחלתי את השירות בסיני. יום אחד ריתקו אותי לשבועיים כי הבאתי גיטרה לבסיס ועשיתי קצר. כל האוהלים איבדו את החשמל. בהמשך, סוף סוף התארגנתי ליציאה הביתה ואז הרס"ר אומר לי: אתה לא מגולח. התכוונתי ללכת להתגלח, ותוך איזה חצי שעה אמרו לי - לא משנה אם תתגלח או לא תתגלח - התחילה מלחמה. מלחמת שלום הגליל. אני זוכר שאנחנו עולים על הטנקים והנגמ"שים, מעלים אותנו על רכבים, ובסוג של אימה חשוכה נוסעים דרך ארוכה לאנשהו".

את ההלם הראשוני של ארקדי דוכין הוא לעולם לא ישכח. כמו גם כל שאר החיילים שבן-לילה נזרקו לתוך המלחמה והפכו ללוחמים צעירים ומפוחדים בתוך לבנון. לרגל יום הזיכרון 2020 ולציון עשרים שנה לנסיגה מלבנון, החלטנו לחזור דווקא לכמה אמנים ששירתו בארץ הארזים. רצינו לשמוע מהם על החוויות שלהם שם, על רגעי הפחד, על המחשבות. שוחחנו עם המוזיקאים ארקדי דוכין ושלומי ברכה, עם השחקנים דב נבון ורמי הויברגר ועם כוכב הילדים יובל (המבולבל) שם טוב. שמענו מהם גם כיצד השירות בלבנון עיצב את אופיים את אישיותם - ובעיקר את יצירתם. במקביל שוחחנו גם עם הזמרת האגדית ירדנה ארזי שהופיעה במהלך המלחמה בלבנון, ושמענו ממנה על החוויה מנקודת המבט שלה.

בדומה לארקדי דוכין, המוזיקאי וגיטריסט להקת משינה שלומי ברכה זוכר אף הוא את רגעי האימה מהכניסה המלחיצה לתוך לבנון: "אני זוכר מהכניסה לתוך לבנון את חרדת המוות. מהרגע שעברתי את הגבול הרגשתי שאני ברולטה, שהדברים לא בידיים שלי, אני לא יכול להגן על עצמי. אתה נוסע בספארי, גב אל גב עם הנשק לצדדים, ואומרים לך שלפני שבוע עצרה שם מרצדס שירתה אר-פי-ג'י ולפני יומיים היה מטען צד".

"הכניסה ללבנון הייתה פחד אלוהים", נזכר השחקן והקומיקאי דב נבון, ששירת כחצי שני בשיריון במלחמת לבנון. "אני זוכר את המסדר שלפני הכניסה שבו בדקו אם אנחנו מסודרים עם תחמושת ומים וכולי. אני זוכר שחיפפתי עם סידור התרמילים של הרשת שלי כדי שיהיה לי קל לחגור. אני זוכר שהמג"ד הסתכל עליי ואמר לי: 'אתה נכנס למלחמה!'. לא כל כך הבנתי מה זה".

עוד בוואלה! NEWS

דני שר בהקלטה וכולם בכו. מתוך דמעות השכול נולדה מסורת של זיכרון וצלילים

לכתבה המלאה
רמי הויברגר בתקופת שירותו הצבאי בלבנון (צילום: באדיבות המצולם)

"הגדוד שלי לא פגע פגז אחד, אנחנו הגענו תמיד כמה שעות אחרי האירוע", מוסיף נבון. "אני זוכר את השוק של הפעם הראשונה שראיתי איך מוציאים טנקים וכלים פגועים שלנו. אני זוכר כילד, אחרי מלחמת ששת הימים, את אלבומי הניצחון וכל השיירות של המצרים בסיני. אף אחד לא הראה לנו את הצד שלנו פגוע. כשראיתי את זה בפעם הראשונה חטפתי שוק. אני כל כך צעיר ופתאום מבין כמה זה המלחמה זה חרא ודבר איום ונורא. זה עשה לי מהפכה בתוך הראש".

"הפעם הראשונה שבה הגעתי ללבנון הייתה בהר דב, בחורף 1991", אומר יובל (המבולבל) שם טוב. "נראה לי שזה היה החורף הכי קשה שהיה במדינת ישראל. הכל היה שם מושלג. שמרנו על הגדר ומדי פעם נכנסנו לתוך לבנון למארבים. בהר דב הכל הרים, וכל בוקר שהיינו קמים היו מלא עננים - אבל מתחתנו. עמדתי בראש ההר ואתה רואה מתחתיך כמו ים של עננים ואיים שהם קצוות של הרים. זה מחזה מדהים. היה לנו חורף מאוד קשה. אחר כך הגעתי ללבנון בתור קצין קרבי בעורב נח"ל. הייתי עם הצוות שלי וחטפנו כמה וכמה פעמים פצצות ממש קרוב אלינו. היו חיילים שנפצעו. זה לא היה קל".

מה היו החוויות הכי מטלטלות שספגתם בלבנון?

ארקדי דוכין: "נדב, שהיה המפקד שלי בנגמ"ש, רב עם חברה שלו. בגלל שהם לא הספיקו להשלים היא נתנה לי מכתב להעביר לו, כנראה מכתב של התפייסות. ואז הגענו ללבנון, הכל ירוק ופסטורלי. אני אומר לעצמי, אני ארד להשתין וגם אמסור לנדב את המכתב, כי הרגשתי שליחות. פתאום התחילה הפגזה מטורפת. לא הבנתי מי נגד מי. אמרתי וואו. הכל נראה די הזוי, אפוקליפטי, ארץ יפה עם דובדנים עם ירוק, ואתה באיזה שעשוע של ילד. נדב נפצע. וארז שהיה איתו קיבל פגיעה ישירה ונהרג על המקום. הבנתי שמדובר בזוועות, בטרגדיות ובהרבה דם. ראיתי גופות שנראו לי כמו מומיות בגלל שהן היו עטופות בלבן בכל הגוף. ראיתי גם גולגלות ודברים נוראיים. בעין משועשעת אמרתי שהאלימות שראיתי ברוסיה הכינה אותי ללבנון".

"הייתי טראבל מייקר". רמי הויברגר (צילום: ראובן קסטרו)

שלומי ברכה שירת בשנת 1982 בגזרה המזרחית של לבנון עם צוות מערכת טילים חדשה בזמנו שהייתה סודית, שהייתה מורכבת רק ממפקדים ומסגל ולא מחיילים. "היה מקרה שבו מישהו שלא הכרתי, שהיה נהג בכלל, חטף כדור בלילה", הוא אומר. "אני ניגשתי אליו. חובש בא לחבוש אותו והתעלף כשראה שיצאו לו ליד הלב כל מיני חתיכות כאלה, אז אני נאלצתי לחבוש אותו. מסוק בא להוציא אותו. אני לא יודע עד היום אם הוא חי או מת".

דב נבון: "בלבנון, בזמן המלחמה, היה ריח של בשר חרוך. ריח כזה חריף של ריקבון. היה גם לילה אחד שבו שמרתי. בין השיחים היו תזוזות. כל כך נבהלתי. הלכתי לכיוון השיחים כדי להבין מה זו התזוזה הזאת. הארתי עליהם עם פנס. וראיתי כלבים אוכלים גופה של מחבל. זה היה רגע שבו פשוט התמוטטתי. הקאתי את החיים שלי".

רמי הויברגר: "לאחר שסיימתי כמעט חצי שנה, הוציאו אותי לקורס סמלים. במהלך הקורס הקפיצו אותי שוב ללבנון, למחנה השבויים אנצאר. שם הייתה חוויה מטלטלת נורא. הגענו בלילה והייתה משימה לערבב את השבויים, את המחבלים כביכול. הגענו לטרסות ולמכלאות. ראיתי שם התנהגות ברברית מצד לוחמים שלנו, מילואמיניקים בעיקר, מוציאים כל מיני אגרסיות. פשוט מפצחים גולגלות על ימין ועל שמאל. אני זוכר סיטואציה של מילואימניק שבא אליי עם אלה שבורה ואומר לי: 'מה זה האלות החרא האלה? למה אין את אלה עם גולת ברזל בקצה?!' באיזשהו שלב עשיתי שם מרד, סרבתי פקודה, הביאו את הקב"ן והורידו אותנו משם. הייתי טראבל מייקר רציני בצבא".

עוד בוואלה! NEWS

כך הובסנו: המלחמה בלבנון הגיעה לפסטיבל ונציה

לכתבה המלאה
ארקדי דוכין בימי מלחמת לבנון (צילום: באדיבות המצולם)

דב נבון: "מתישהו בזמן המלחמה, בשעת לילה, אפשר היה לנוח איזה שעה-שעתיים. עשינו חניית לילה, הוצאתי את האלונקה. לא הורדתי נעליים אבל שמתי את הראש והסתכלתי על השמיים. פתאום היו פצצות תאורה לא שלנו, ואחריהן הגיעה הפגזה על המקום. אני זוכר את עצמי שוכב על האלונקה, רואה את פצצות התאורה, שומע צרחות בגדוד של 'למצוא מחסה!'. ואני אומר, פאק אני לא יוצא מהאלונקה, מה אכפת לי, על הזין שלי עכשיו. אם אני צריך להיהרג, אני איהרג. הייתי אז בשיא העצב. במצב שלא אכפת לי כלום. הרגשה שהחיים שלי הם לא חיים. אמרתי לעצמי, אני לא זז מפה. אם אני חוטף אז אני חוטף. אני מהמנוחה הזאת לא זז. זה היה רגע כזה מפחיד שבו אתה אומר - אני לא זז. זאת נואשות גדולה כזאת, רגע שפשוט ממש נמאס, ועברה מחשבה שאם אלה החיים אז תעזבו אותי, זה הכי קרוב להתאבדות".

איך התמודדתם עם פחד המוות?

שלומי ברכה: "אני זוכר שבשביל לשרוד את חרדת המוות בעצם יצרתי לעצמי איזה סוג של דימיון שאני משחק בסרט, וככה יכולתי לא להיות משותק מהחרדה מאיפה זה הולך להגיע אליך בכל רגע, בכל שנייה".

ארקדי דוכין (צילום: ראובן קסטרו)

יובל שם טוב מסכים: "אני זוכר שהייתי ממש מדמיין שאני בסרט פנטזיה, כמו 'הסיפור שאינו נגמר', 'הנסיכה הקסומה', 'אי. טי' או 'מלחמת הכוכבים'. דמיינתי שאני בסרט שבו יש את הטובים ואת הרעים, ויש את המשימה, הדרך, הקשיים וההרפתקאות".

"מזל שקראתי אז את 'מלכוד 22' וגם את 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. שניהם העבירו לי את הזמן ועזרו לי קצת לשרוד", אומר השחקן רמי הויברגר, ששירת בצבא כחוקר פלילי, וסופח במהלך מלחמת לבנון הראשונה להיות שוטר צבאי בביירות, שם שירת כחצי שנה. "היינו בכמה מקומות בתוך ביירות, מין ג'ובניקים כאלה בתוך הבלאגן. נשארתי עם מלא זיכרונות שחוזרים אליי ככל שחולפות השנים. יש לי תמונה מלבנון שבה אני עומד ומאחורי הריסות של בניין (ראו הצילום מעל). עצרתי ונתתי למישהו לצלם אותי. ירו עליי כמה פעמים, ואף פעם לא הבנתי למה הם עושים את זה. אני זוכר שתמיד אמרתי לעצמי: אם הם היו מכירים אותי, הם לא היו יורים עליי. חבר פעם אמר: 'תשכב, רמי, אתה לא רואה שזה אלינו?!'. אני המשכתי לעמוד ואמרתי: לא יכול להיות. זאת הייתה חוויה תלושה. צבא כובש זה כוח אדיר. אתה כזה קטן וכולם פוחדים ממך".

עוד בוואלה! NEWS

הזכות לצעקה והחובה שתהיה מדויקת: על הסופרים במלחמת לבנון השנייה

לכתבה המלאה
שלומי ברכה בתקופת שירותו הצבאי (צילום: באדיבות המצולם)

ירדנה ארזי היא היחידה מהמרואיינים בכתבה שלא שירתה בלבנון, אבל היא הופיעה בה במהלך מלחמת לבנון הראשונה ועברה חוויות מטלטלות. "הייתי רגילה מימי להקת הנח"ל, שבזמן מלחמה - אנחנו האמנים מופיעים בפני הלוחמים. במלחמת לבנון הראשונה נאסר על נשים להיכנס ללבנון", אמרה ארזי לוואלה! תרבות. "התעקשתי והצלחתי דרך קשרים בצבא ובמשרד הביטחון לקבל אישור להיכנס ללבנון. הגענו, אני, הנגנים שלי וגברי מזור, בטיסה לדאמור. העלו אותנו מיד על שכפ"צים וקסדות, נסענו בשיירה של ג'יפים למפקדה הישראלית בהרי השוף, בתוך וילה של תושב לבנוני. מפקד זחוח בדרגת סגן אלוף הראה לי את הכפרים שלמטה, הוא אמר לי משהו כמו 'זה כפר נוצרי וההוא בצד השני מוסלמי, אנחנו יורים פגז לפה פגז לשם, ואחר כך אנחנו רואים איך הם יורים אחד על השני'. הבנתי שזה צה"ל שאני לא מכירה, ולא הבנתי את זה, בלשון המעטה".

"לאחר מכן, המפקד הציע לי לראות את וילת המריבה", מוסיפה ארזי. "זאת וילה שישבה על צלע הר גבוה, שכולם רצו לשלוט בה כי הייתה במקום אסטרטגי. אמרתי לו אוקיי, עושים טיול, אני בהרפתקה. שוב נכנסנו לשיירה של ג'יפים, אני ישבתי לידו, ובדרך לשם עמד טנק שלנו עם חייל ישראלי שעשה לנו סימנים לעצור. אמרתי לסגן אלוף שהוא עושה לנו סימנים לעצור. הוא אמר לי, 'זה לא סימנים לעצור, הוא זיהה אותך ועושה לך היי'. אמרתי לו שאין מצב שהוא זיהה אותי, כי אני עם שכפ"ץ, קסדה ומשקפי שמש. הוא התעקש שהוא זיהה אותי. אנחנו מגיעים לווילת המריבה. אני נפעמת מהעובדה שאני רואה בית לבנוני שמאוד מסקרן אותי. נכנסתי עם הנגנים המלווים שלי לתוך הווילה. ברגע שנכנסתי למטבח, אמרו לי לחזור מיד לג'יפים. חזרנו למפקדה הישראלית, ביקשו מאיתנו להסתתר בחדר צדדי, ושמעתי בום מטורף. כל המפקדה רעדה. מסתבר שהווילה הזאת הייתה ממולכדת. והטנק שעמד שם אמור היה לעצור אותנו. ככה התחיל הסיור שלי בלבנון. עלינו במצב רוח טוב וחזרנו למחרת עם הזנב בין הרגליים. אחרי הפיצוץ הזה, ביקשו ממני לא לדבר על הנושא, ואכן קרוב לעשר שנים לא סיפרתי את זה לאף אחד".

"חרדת מוות". שלומי ברכה (צילום: טל שחר)

מהם הרגעים הכי הזויים או סוריאליסטיים שעברו עליכם מלבנון?

רמי הויברגר: "היו הרבה חוויות סוריאליסטיות לחלוטין. באחד הבסיסים שהייתי בהם, בעיירה עלי שלפני ביירות, הכל היה הרוס לגמרי מההפצצות. היה רק את המבנה שלנו ובבוקר היו חולפות על פנינו שתי בריטיות על סוסים. הן נראו כמו הדמות של שילה מהסרט 'שיער'. זה נראה כל כך תלוש. הן כנראה היו הבנות של הקונסול או השד יודע. הן חלפו על פנינו כל בוקר, בין ההריסות, ואמרו 'גוד מורנינג'. היינו בווילה נהדרת של איזה שייח מקטאר. אכלנו בסרוויסים מחרסינה. מעלינו זהרו שנדלירים מצופים זהב טהור. אחרי השמירה הייתי עושה אמבטיה שהידיות שלה היו עשויות זהב. זאת חוויה מוזרה, במיוחד למישהו שלא לוחם".

יובל שם טוב: "הרגע הסוריאליסטי והמצחיק שלי היה כשהיינו, צוות עורב, במרג' עיון. המחבלים התחילו להרגיז אותנו ולירות עלינו פצצות. פצצה אחת נפלה ממש מאתיים מטר דרום מזרחית למוצב שבו היינו. אחד החיילים לקח את הקשר ואמר: 'ירו עלינו עכשיו פצצת מרגמה מאתיים מטר דרום מזרחית', שזה דבר שאסור להגיד אותו, כי האויב מאזין! ואחרי שהאויב מאזין הוא יכול לתקן. כולם אומרים לו: 'לאאאאא!!! מה אתה עושה???'. והוא אומר חצי בצחוק חצי ברצינות: 'אוי, שכחתי'. וממש כמה דקות אחרי זה קיבלנו פצצה אחת אל תוך המוצב. למזלנו אף אחד לא נפגע. זה היה מצחיק. ההומור והדרמה הם כלי התמודדות".

"רגע אחר קרה במארב. אתה ער עשרים דקות ואז ישן ארבעים דקות. קם, נרדם, קם, נרדם, קם, נרדם. ככה לילה שלם. כשנרדמתי חלמתי שאני בבית. זה נראה לי ממש אמיתי שאני בבית, אוכל את האוכל של אמא שלי. ופתאום אני מרגיש כאלה מכות על הרגל. אני לא מבין מה זה. ואז אני מתעורר ומבין שאני בכלל לא נמצא בבית אלא בלבנון, בעורף האויב. אתה אומר לעצמך: 'אולי המציאות היא החלום? אולי אני בעצם עכשיו בבית? מה החלום ומה המציאות? מי ששכב במארבים, בלילה, בקור, יכול להבין על מה אני מדבר. יש כאלה שקרה להם משהו אחר: הם חלמו שהם במארב, שמגיעים מחבלים ואז מתחילים לירות סתם. זה קרה לנו כמה פעמים".

עוד בוואלה! NEWS

חברי "הפרויקט של רביבו" כותבים לאבא: "אמרת שתחזור תוך ימים. עברו 37 שנים"

לכתבה המלאה
יובל (המבולבל) שם טוב בלבנון (צילום: באדיבות יובל שם טוב)

ארקדי דוכין: "פעם בלבנון המג"ד שלנו שכח אותנו באיזה מוצב. אז הפכנו למין 'אפוקליפסה עכשיו'. הייתי בלי חולצה ועם מגבת על הראש, גונב אננסים ומנגן שירים".

ירדנה ארזי: "הופעתי על משאית של זבל עם הגברה על הר גבוה. אמנון ליפקין שחק שהיה המפקד נתן לי את הווילה שלו לישון בה. ישנתי לבד בווילה הזאת, כולי רועדת מפחד. באמצע הלילה שמעתי קרב של יריות, טלים ומרגמות. כל הווילה רעדה ולא הצלחתי להירדם כל הלילה. בבוקר ליפקין שחק אמר לי שהיריות היו בגללי. חשבתי שהוא צוחק עליי. אבל הוא לא צחק. הוא אמר לי שהכפריים מסביב חשבו שאנחנו בכוונה מנסים להרגיז אותם עם ווליום גבוה אז הם התחילו לירות. למחרת בבוקר, עמדנו בשיירה לנסוע למקום ההופעה השני. ורדינה כהן, שהייתה זמרת מלווה שלי, התחילה להתווכח באיזה ג'יפ היא רוצה לשבת. תוך כדי הוויכוח נפל לפנינו על הכביש פגז. בהופעה, חיילים, רובם מילואימניקים, התלהבו מההופעה ולא נתנו לי לרדת מהבמה. כבר נגמר לי הרפרטואר ולא ידעתי מה לשיר. אז פתאום החלטתי לשיר את 'שיר לשלום' - הייתי בלהקה שביצעה אותו במקור. תוך כדי ביצוע, כאילו הסתכלתי על עצמי מהצד, וחשבתי שזה הדבר הכי הזוי וסוריאליסטי שעשיתי".

"פרופורציות על החיים". יובל שם טוב (צילום: ראובן קסטרו)

איך המלחמה עיצבה אתכם כבני אדם?

רמי הויברגר: "בלבנון הבנתי את הזהות הפוליטית שלי. עד שגיל 19 לא הבנתי מה ההבדל בין ימין ושמאל. זה לא עניין אותי. אמרתי לאמא שלי ללכת להפגנה הגדולה בכיכר. גם לה לא הייתה זהות פוליטית, היא שאלה אותי למה, אמרתי לה - 'לכי, לכי, שיספרו אותך'".

גם מי שיהפוך לימים לשותפו ל"חמישייה הקאמרית", דב נבון, ששירת בנפרד ממנו בלבנון, מספר כי ביקש מאמו ללכת להפגנה נגד המלחמה בכיכר רבין, שנקראה אז כיכר מלכי ישראל. "בלבנון היה לי שלב של התפכחות", אומר נבון, "לפני הכניסה דיברו על להרחיק את המחבלים ארבעים קילומטר. הממשלה סימנה יעד למלחמה. אני זוכר שחצינו את ארבעים הקילומטר והתחלתי לצרוח בקשר: 'עברנו! עברנו! הגענו! הגענו!'. כמו שאתה רץ קילומטר בשיעורי התעמלות בכיתה י"ב, ואחרי קילומטר אתה מפסיק. אבל זה נמשך. ופתאום קלטתי את השקר של הדבר הזה. את המריחה הזאת. מאז ועד היום קשה לי לקנות כשמוכרים לנו סיפורים. איבדתי את האמון וקשה לי להאמין למה שמספרים לי ואומרים לי. זה שבר עמוק שחוויתי במלחמת לבנון. כך שחוויתי בכניסה ללבנון גם את השקר, שמה שמספרים לנו לא תמיד אמיתי, גם את הסיפור של מלחמה ואת הצד המנצח עלק. אין מנצחים במלחמה".

יובל שם טוב: "קודם כל זה נתן לי פרופורציות על החיים. אחרי שאתה עובר דברים כאלה קשים ומורכבים ועומד בכזה לחץ נפשי וגם פיזי, ולא רואה את הבית מעל חודשיים - להתמודד עם כל הדברים האלה נותן לך פרופורציות וגם מחשל אותך. היום כשאני מגיע לכל מיני קשיים באזרחות - פתאום הקטן מתגמד מול הדברים המורכבים והקשים שהיינו צריכים לעשות שם בלבנון. סך הכל החוויה לא הייתה שלילית. היינו ביחד במחלקה או בצוות. יש דבר שנקרא אחוות לוחמים. אתה לומד מה זה לעשות דברים ביחד, להיות אחד למען השני, לתת יד בזמנים קשים וגם לשמור על מורל כשקשה. ההתמודדות הזאת עוזרת לך אחר כך להסתכל על הכל הפרופורציה ולדעת להתמודד עם דברים קשים בעתיד".

עוד בוואלה! NEWS

ארץ הברווזים

לכתבה המלאה
"אין מנצחים". דב נבון (צילום: נמרוד סונדרס)

איך השירות הצבאי בלבנון השפיע על האמנות והיצירה שלכם?

דב נבון: "היה לי תאריך לאודישן לבית צבי. נרשמתי אליו, חיכיתי להגיע אליו וכל הזמן חשבתי לעצמי: אוקיי, מלחמה, אבל יש לי אודישן בבית צבי. אני צריך להגיע, אסור לי לפספס את זה. הייתי כל כך מבולבל וחטפתי אז את השוק של החיים שלי. לימים, כשהתחלתי ללמוד בבית צבי, היה תרגיל משחק שנקרא 'זיכרון חושים'. במהלכו ניסיתי לשחזר את הרגע הנורא ההוא מהלילה בלבנון שבו ראיתי כלבים אוכלים גופה של מחבלים. נפלתי, התמוטטתי והקאתי. מאוחר יותר השתתפתי במחזה 'גורודיש' שכתב הלל מיטלפונקט, בתפקיד של חייל שגורודיש הצמיד לרשת הסוואה. זה היה תפקיד שהקהל הגיב אליו חזק. לקחתי את הטראומה מלבנון ושמתי אותה על הבמה. הקהל נורא הזדהה עם זה. אתה יודע, כולנו בטראומה פה. לא כולנו מטופלים".

רמי הויברגר: "כל הבנים ב'חמישייה הקאמרית' שירתו בלבנון. זאת הייתה חוויה תרפויטית נהדרת, כי זה היה לא הרבה אחרי. גם מנשה נוי וגם איתן צור הבמאי היו קצינים קרביים במלחמה הזאת ואיבדו חיילים. הם ממש פוסט טראומטיים. כולנו גדלנו על צבא אידיאלי וטוהר הנשק וקיבלנו זין לפנים. והדובדבן על הקצפת היה רצח רבין, כדי לסיים את החוויה לגמרי. הרצח כאילו אמר: 'מה שגדלתם עליו מת ולא קיים'. ואולי זה לא היה יותר מסיפור ילדים מצוין. החמישייה התייחסה המון ללבנון, עם מערכונים נקודתיים על התקופה הזאת ובכלל מלא מערכונים צבאיים".

ירדנה ארזי במהלך הופעותיה בלבנון (צילום: באדיבות המצולמת)

נבון: "בחמישייה הייתה איזו מראה, איזו משיכה חזקה של השטיח מתחת לרגליים. יש שם הומור, כאב ותסכול ובעיקר מבט קצת ביקורתי, מטיל ספק, חצי בקריצה. והכל עם רצון שהדברים יהיו אחרת. והומור. תמיד היה כאב והומור".

הויברגר: "לבנון הייתה חוויה אבסורדית, ואם לוקחים את זה לכיוון של ההומור מצליחים לצלוח את זה בצורה נורמלית. זה מה שהשתדלתי לעשות ואני עדיין משתדל לעשות, גם במלחמת העולם השלישית הנוכחית של הקורונה. ואגב, מצחיקה אותי העובדה שכשיש מלחמה אמיתית לא מהססים לשלוח ילדים בני 18 להילחם ולמות, וכשיש וירוס שומרים על קשישים בני מאה מכל משמר. זה ממש מוזר לי בימים האלה וקשה לי ליישב. כאילו, אני מבין שהמלחמות היו הרבה יותר גמלוניות, אבל לעזאזל - שירביצו אחד לשני הקשישים, ושיילחמו במקום ילדים בני 18. שיזרקו פלטות שיניים אחד על השני. או הליכונים. שיהיו מלחמות מצחיקות. למה ילדים צריכים למות?".

ארקדי דוכין: "בלבנון אמרתי לכולם לכתוב שירים. בנגמ"ש תמיד הייתה איתי גיטרה. את 'שיר אחר' של החברים של נטאשה כתב נדב דפני ואני הלחנתי בצבא. אף על פי שלא היה לי קל. ללא צבא לא הייתי יכול לקרוא לעצמי ישראלי וליצור שירים כמו 'יש בי אהבה' או 'מי אוהב אותך יותר ממני' שנכתב למדינה. הצבא מעברת אותך. אתה מכיר דרכו את כל התרבויות".

"חזרתי משם נסערת". ירדנה ארזי (צילום: ראובן קסטרו)

שלומי ברכה: "גם יובל (בנאי) היה בלבנון, אבל לא היינו שם יחד. הוא היה בזירה המערבית, כמפקד תומ"ת, וספג מלחמה הרבה יותר אכזרית וקשה ממני. באלבום הראשון של משינה יצאו הרבה משפטים מהדבר הזה. למשל שיר שנקרא 'התותח מצלצל פעמיים', שכולל את המילים: 'הצלצולים באוזניות/ הפריעו לו לחשוב', כי בדרך כלל לתותחנים יש צלצולים באוזניים מהפגזים. ובסוף השיר יש את המשפט 'אני כבר לא לבד/ החבר'ה של חדאד'. יצא לי לאמן פלנגות. הכנו את הצבא של סעד חדאד לעשות ארגזי אש ועוד. ובשיר 'עתיד מתוק' יש את השורה 'איפה המדינה ואיפה הבטון'. ויש עוד משפטים שמתייחסים לעניין הזה ששולחים חבר'ה צעירים בני 19 למלחמה, כשאין להם שום מושג שבעולם למה ומי ואיך מחליט. ואתה בסך הכל חייל, כשמו כן הוא, כלי משחק בשחמט הגדול הזה. ואתה יודע, פתאום בא מישהו ומחליט להוציא מלבנון ונגמר הסיפור. אבל עד אז מחזיקים קווים ואנשים נפצעים. איך אמר פיטר גבריאל? 'משחקים ללא גבולות, מלחמות ללא דמעות'".

יובל שם טוב: "היום כשאני יוצר וכותב אני יכול ממש להזדהות עם תחושות שעוברות עם גיבור, שנמצא בסכנה או בדילמה. גם בשירים שאני כותב יותר קל לי ליצור כי חוויתי ממש על בשרי דברים כמו אומץ לב או יציאה מהחושך אל האור. למשל, באחת ההצגות שכתבתי, 'גיבורי האור', אני מדבר על זה שיש מישהו שמנסה להשתלט על מזג האוויר, ואנחנו מנסים לנצח אותו. את ההשראה לכך לקחתי מהחורף הקשה שעברתי בלבנון והדרך שבה התמודדתי. לקחתי את התחושות והעברתי אותן לשפה אחרת - סיפור דמיוני כזה".

"חזרתי מההופעות בלבנון נסערת", אומרת ירדנה ארזי, "ובמצב הרוח הזה פגשתי את אהוד מנור. סיפרתי לו על החוויה שלי ועל הרקע הזה נכתב השיר 'הביתה', שנפל על ויכוח ציבורי גדול אם להישאר בלבנון או לא. רשימת ההרוגים היומיומיות אצלנו הייתה מדכאת. עשרים שנה אחרי מלחמת לבנון הראשונה עשיתי מופע חדש, וביקשתי מאהוד לכתוב לי עוד בית לשיר. הוא עשה זאת, והבית הנוסף תמיד אקטואלי, לצערי הגדול. כל הופעה שלי אני שרה אותו, בכל מצב, אחרי כל השנים האלה. השיר הזה הוא שיר מחאה אקטואלי. גם היום, בימי קורונה".

עוד בוואלה! NEWS

שמוליק מעוז: "זעמתי על מלחמת לבנון השנייה"

לכתבה המלאה

מילות הבית הנוסף בשיר "הביתה" ששרה ירדנה ארזי וכתב אהוד מנור:

השנים חולפות,
השנים קוטפות,
ואנחנו לא מצאנו
עוד מנוחה.
דור הולך ובא,
הלחי רטובה,
ובוכה דמעה מלוחה
כמו קוראת:
הביתה, הביתה
באה עת לחזור
מסוף דרכים
מריב אחים
אל תוך אותו מקום בלב.
טרם רדת אור
אל חלומות ללא חומות
אל לילה בלי כאב
עד עלות השחר
מתפללת לשלומך
שמרי שמרי ארצי שלי
שברי חלום
ישראלי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully