"מלחמה, תגיע עכשיו. הלילה מפוצצים את הבופור"

20 שנה לאחר הנסיגה מלבנון, מג"ד הרכס ומפקד עוצבת הגליל משחזרים את הרגעים האחרונים לפני הורדת דגל ישראל מפסגת המוצב. מהוצאת הציוד מתחת לאף של חיזבאללה ועד לביטול המבצע בדקה ה-90 וההודעה השגויה על מותו של המפקד. כך הסתיימו 18 שנה במוצב שהפך לסמל

במרץ 1999, סגן מפקד יחידת אגוז לשעבר רב-סרן אורן אבמן, שקד על סיום התואר הראשון שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, כשלפתע צלצל הטלפון. מעבר לקו נשמע קולו העבה והסמכותי של מפקד עוצבת הגליל, תת-אלוף משה (קפלן) קפלינסקי. "בשבילך עד חצי המלכות", ענה אבמן למי שהיה באותם ימים אחד מחובשי הכומתה החומה הבכירים בצה"ל. אך בטרם הספיק להשחיל מילה נוספת אמר לו קפלינסקי: "אני רוצה שתהיה מג"ד הרכס".

נשמתו של אבמן נעתקה. באותן שניות הבין כי מונה למפקד רכס עלי טאהר בדרום לבנון, שכלל את מוצב הבופור - אחד המוצבים המסוכנים ביותר ברצועת הביטחון שהיה מוקד להתקפות בלתי פוסקות מצד חיזבאללה. הקצין ניסה לחלץ את עצמו ותהה: "מג"ד הרכס? אני רוצה להיות מג"ד בגולני", אך קפלינסקי הסביר: "אני צריך אותך, זאת השנה האחרונה שלנו בלבנון".

באותם ימים הצהיר אהוד ברק כי אם ייבחר לראשות הממשלה, יפעל להוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה והמערכת הביטחונית נדרכה. כך, החלטתו של קפלינסקי הפכה לחלק מההיסטוריה של צה"ל.

השנה האחרונה בלבנון. אבמן (מימין) על רקע הבופור, 2000 (צילום: ראובן קסטרו)

הבופור, מצודה צלבנית הסמוכה לכפר ארנון, היא נקודה אסטרטגית ששימשה בשנות ה-70 את הפתח להתקפות על ישראל. ב-1982 כבשה סיירת גולני את הבופור במבצע בו נהרגו שישה לוחמים, בהם מפקד הסיירת רב-סרן גוני הרניק. קפלינסקי, שהחליף את הרניק בפיקוד על הסיירת, נפצע באורח קשה.

בסמוך למצודה העתיקה הקים צה"ל מוצב רחב ידיים ובו מערכת בונקרים, תעלות, עמדות ירי ותצפיות. בראש המוצב התנוסס דגל ישראל שנראה לרדיוס של קילומטרים והפך לסמל לעקשנות הישראלית, אך בה בעת גם למוקד למתקפות טרור.

אבמן סיים את הלימודים, הועלה לדרגת סגן-אלוף ובקיץ 1999 החל לפקד על שני מוצבי הרכס - בופור ודלעת - כשברקע ברור שצה"ל מתקרב לנסיגה מלבנון. המוצבים בפיקודו הותקפו לעתים תכופות על ידי פצצות מרגמה, רקטות, ירי מקלעים וניסיונות חדירה, ובמקביל בצה"ל עשו שימוש בכמויות אדירות של בטון לשיפור המיגון עד לרגע האחרון. באותה שנה נהרגו שני לוחמים תחת פיקודו של אבמן.

הבופור לאחר שנכבש על ידי כוחות צה"ל, 1982 (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)

הרג הלוחמים והשיח בישראל על הנסיגה המתקרבת יצרו אתגר פיקודי מורכב. "חיילים שאלו אותי: 'האם אני אהיה ההרוג האחרון בלבנון?'", סיפר קפלינסקי. הוא הסביר כי אחד מהשיקולים למנות את אבמן בן ה-31 לתפקיד מג"ד הרכס היו הניסיון המבצעי והפיקודי שלו ברצועת הביטחון.

20 במאי

שני מפקדי פלוגות צעירים נבחרו לעלות אל הרכס: סרן רן כהנא ששובץ במוצב דלעת, ומפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל סרן אבי דהן, שלימים התפרסם בקרבות נגד חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. "אני מתעקש עם מפקדי הפלוגות שיעלו אל הרכס לפני שהם מגיעים עם החיילים, שיכירו את המוצבים מקרוב", שחזר אבמן את הימים האחרונים לפני הנסיגה. "הם היו בשוק. ממש. כל היום עם שכפ"צים, קסדות ואטמי אוזניים למקרה של מטחי פצמ"רים. ותמיד עם כדור בקנה".

אבמן העדיף לנקוט בגישה הישירה ואמר למפקדים: "אתם האחרונים על הרכס. אף אחד לא יחליף אתכם. זה יכול לקחת חודש או חודש וחצי".

בימים האחרונים על הבופור הלוחמים לא יצאו להתקפה, אלא עסקו בשלוש פעולות עיקריות: הגנה על המוצבים, מוכנות לנסיגה והעברת ציוד מהמוצבים לישראל. "היו לי ויכוחים קשים עם לוחמים שלא הבינו למה אני אוסר עליהם להעביר מישראל את הארוניות האישיות, סמל של 'הוותיקים' במוצבים. הם התקשו להבין בהתחלה שהנסיגה יכולה להתרחש כל יום", סיפר אבמן. "ניסיתי להעביר ללוחמים שהאופן שבו נצא מבופור ודלעת ישפיע אסטרטגית על צה"ל - אם נחזק את ההרתעה או שנצא עם הזנב בין הרגליים".

"ככל שהזמן עובר אני אומר לקפלן: 'זה שאנחנו מחכים ליולי 2000 זה לא טוב. חיזבאללה יארגן לנו מסיבת פרידה מטורפת עם נוהל קרב סדור. הם יודעים כבר תאריך'", הזהיר מג"ד הרכס. "חוסר הוודאות היה מטורף". קפלינסקי סיפר כי אחת הפעולות שבוצעו בחשאי כללה שימוש במערבלי בטון שחיזקו את גגות המוצבים, בעוד צה"ל הוציא החוצה את הציוד מבלי שהארגון השיעי ירגיש בשינויים.

"ניסיתי להעביר ללוחמים שהאופן שבו נצא מבופור ודלעת ישפיע אסטרטגית על צה"ל - האם נחזק את ההרתעה או שנצא עם הזנב בין הרגליים"

21 במאי

שלושה שבועות וחצי נשאר אבמן על הרכס. באותו היום, מפקד החטיבה המזרחית אלוף-משנה צ'יקו תמיר, התקשר אליו ומסר לו שייצא לחופשה בת 48 שעות כדי לראות את משפחתו. לאחר החופשה עתיד היה לשוב לבופור עד לרגע בו יוחלט על הנסיגה, ככל הנראה חודש וחצי לאחר מכן.

22 במאי

"הגעתי הביתה בחמש לפנות בוקר, נפלתי מעייפות", שחזר הקצין. "אחרי ארבע שעות מתקשר אליי צ'יקו ואומר לי: 'אבמן. מלחמה. תגיע עכשיו. הלילה מפוצצים את הבופור'". כעבור דקות אחדות התניע אבמן את מכוניתו בדרך צפונה, והגיע לבופור לפקד על הנסיגה.

12 שעות, 12 טון חומר נפץ. חיילים במוצב הבופור (צילום: אלפי בן יעקב)

23 במאי

לרשותו של מג"ד הרכס עמדו פחות מ-12 שעות כדי לפזר 12 טון חומר נפץ בשני המוצבים, לתדרך את הכוחות ולחזור הביתה בשלום. "עבדנו באטרף, מפזרים מוקשים במוצב", שחזר. "בסביבות 02:00 המ"פים מדווחים שהפתיל המרכזי וכל המוקשים במרחבים המוגנים מחוברים לפתיל רועם. יש פתיל מרכזי אחד שאמור להימשך מחוץ למוצב ושם מפעילים את הנפץ. הפתיל הזה חשוף, אם פוגע בו פצמ"ר - אנחנו נעלמים".

בשלב זה מודיע אבמן לצ'יקו: "הכוחות מוכנים לפוצץ את המוצבים. סיימנו הכול, מחכים לאישור".
הדקות חולפות והמתח עצום. חשש שחיזבאללה יתחיל לשגר פצצות מרגמה. אחרי כשעתיים, צ'יקו מתקשר לטלפון האדום של אבמן ומודיע: "זה לא הלילה. תפרק את הכול".

אבמן לוקח נשימה עמוקה: "מה? מתי זה?"

צ'יקו מבין את הלחץ והמתח במוצבים ומשיב בקור רוח: "לא יודע. יש לנו עניין עם האו"ם ופינוי המוצבים. זה לא יהיה הלילה". השיחה הסתיימה, ואבמן הנחה את המ"פים לנתק את הפתיל המרכזי ולאסוף את כל המוקשים. הלוחמים התייצבו בעמדות והמתינו לפקודות מחדש.

"פתאום אני קולט שהשחר עולה, הורדנו את הדגל בראש המבצר לקראת יציאה ואם חיזבאללה יראה את זה הוא יבין מה קורה. אני אומר לאבי דהן (כיום רמ"ח כושר קרבי של צה"ל - א"ב). אבי הוא ספורטאי רציני, דפק ריצה ועלה על הסולם כמו מטורף להחזיר את הדגל".

עם עלות השחר, חיזבאללה החל לשגר פצצות מרגמה לעבר בופור ודלעת. "רצועת הביטחון קורסת לי מול העיניים. הקשר כבר לא עובד כמו אתמול, ואני לא יודע מה קורה בארץ. אני מקבל מידע על שיירה של חיזבאללה שהגיעה למוצב טייבה. במשקפת אני קולט את אנשי צבא דרום לבנון (צד"ל) עולים על הכלים שלהם ונוטשים את המוצבים. הרכס נותר נטוש - נותרו 30 חיילים בדלעת ו-30 בבופור".

"אני עולה מול מג"ד 13, רביב ניר, מדווח לו שצד"ל נוטשים מוצבים במפתיע ומבקש סיוע בטנקים להגנה נוספת, שחיזבאללה לא יפתיע אותנו. ביקשתי סיוע גם של שני מסוקי קרב להגנה על המוצבים. אני מנחה את מפקד הטנק להרתיע באש כל רכב שהוא רואה. אנחנו לקראת אפשרות של מעבר למלחמה".

חיזבאללה מזהה את התמורות בשטח ומתכונן להגיע לעברו של אבמן. "עולה מולי אחד מטייסי מסוקי הקרב שמזהה את השיירה שנעה לעברנו: 'אני רואה את תחילת השיירה, אני לא רואה את סופה. אלפי פעילי חיזבאללה מתכננים לעשות תהלוכה דומה לבופור ולדלעת. אני מריץ כל מיני תרחישים קשים... מתבצע ירי אזהרה מטנקים ומסוקים וחיזבאללה במקביל ממשיך בשיגורי פצמ"רים לעברנו".

"במשקפת אני קולט את אנשי צד"ל עולים על הכלים שלהם ונוטשים את המוצבים. הרכס נותר נטוש - נותרו 30 חיילים בדלעת ו-30 בבופור"

"תמצית של לבנון שמתכנסת לנקודה אחת". פיצוץ מוצב ציפורן, מאי 2000 (צילום: אלפי בן יעקב)

48 שעות מאז ששב לרכס, אבמן חולף בין העמדות, מתדרך חיילים ומעלה את רמת הדריכות. "בסוף יש ציר אחד לחזור לארץ. כשיורדים מהבופור ומדלעת מגיעים למעבר הכרחי אחד בחרדלה. מספיק שהם מפוצצים את הגשר בליטני ואני לכוד בלבנון עם מעט מאוד חיילים ותחמושת מוגבלת. החשש השני שלי הוא שביציאה אני אשכח חייל במוצבים".

"אחר הצהריים צ'יקו מתקשר אליי בטלפון האדום ואומר: 'הלילה זה הלילה'. אנחנו כבר מותשים. כמות הירי מטורפת. ארטילריה, טנקים, מסק"רים, ומפצמ"רים אותי. אין צד"לניקים ברכס, הרכס התמוטט בבת אחת. משום שצ'יקו היה עמוס לטפל בכל הבעיות אני מקבל החלטות לבד ואני יודע שמה שאשיג זה מה שיהיה. מג"ד צעיר מקבל החלטות מטורפות שם על הרכס".

בשעה 23:00 מעדכן אבמן את צ'יקו כי הלוחמים סיימו לפזר מחדש שישה טון של חומר נפץ בשני המוצבים. "צ'יקו אומר לי: 'רשאי'. זה אומר שכל החיילים והמ"פים צריכים לדווח לי שהם על הנגמ"שים. קבענו תרגולת שהמ"פים עוברים בעמדות ומקפלים את החיילים. אני מחכה לדהן בש"ג של הבופור. הוא עובר בין העמדות, החיילים נוטשים את עמדות המוצב". בעוד המוצב מתרוקן, דהן מגיע אל אבמן ומדווח: "חסר חייל".

"אני אומר לו 'תספור שוב, לא יכול להיות'. היה לנו נוהל למצב הזה. כל מי שנותנים לו בוקס בקסדה, מוריד את הראש ושם ידיים על הקסדה. אתה זוכר שיש בזמן הזה שישה טון חומר נפץ מחוברים בשני המוצבים ממתינים לפיצוץ. באוויר יש מתח עצום. אני עם כל הכלים (נגמ"שים) בתוך המוצב וחסר לי חייל. בדיעבד, אחד החיילים שמע שקט וחשב שנסענו והשארנו אותו שם. הוא עזב את העמדה ורץ לש"ג".

"רגע לפני הכול אני שוב בודק שכל החיילים נספרו ונבדקו. אחר כך וידאתי שמוציאים מהבופור את השלט שנתלה במוצב לזכרם של החיילים מסיירת גולני. מבחינתי זה היה כמו עוד חייל".

"אבי עלה על הסולם כמו מטורף להחזיר את הדגל". חיילי צה"ל בלבנון (צילום: אלפי בן יעקב)

אחרי ספירת החיילים מחכה אבמן לאישור האחרון של עוצבת הגליל. מפקד העוצבה, קפלינסקי, שחזר: "מצד אחד זה הרגע שבו אני בחפ"ק, בשיא הדריכות. זה מוצב שהוא סמל, ידענו שחיזבאללה מחכים שיעזבו אותו, וגם מוצב שהכוחות שיוצאים ממנו נכנסים למדרון קדמי לכיוון נבטיה וצריכים להיות בשיא הדריכות המבצעית. מצד שני המילה בופור בשבילי לפחות היא תמצית השהייה שלי בלבנון. כשאבמן אומר לי: 'אני מוכן לצאת ולפוצץ' אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מבין שנסגרות להן 18 שנה".

השניות חולפות וקפלינסקי פונה בהתרגשות לאבמן. "אני לא זוכר את עצמי הרבה פעמים שהקול שלי רועד בקשר. הפעם בקול רועד אמרתי לו: 'תן מבט אחרון על הבופור ואתה רשאי לצאת'. תמצית של לבנון שמתכנסת לנקודה אחת - לרגע הפיצוץ". קפלינסקי צפה בפטריית העשן באמצעות מל"ט שריחף מעל הרכס.

"פתאום כמו ביום העצמאות, שורת פצצות תאורה באוויר מעל המוצב", שחזר אבמן. "צ'יקו רואה את התאורות הללו ממטולה. ושואל אותי בקשר מה קורה? אני עולה מול הצוותים ואומר: 'תחנות ארזי כאן קודקוד. כל הטנקים אש בכל הכוח'. צ'יקו שואל אותי: 'מה אתה צריך?' ואני עונה: 'מיד וילון! מיד וילון'". סוללות התותחנים בגבול משגרות 150 פגזי עשן מעל הבופור כדי לאפשר לשיירה לחמוק משיגורי הטילים של חיזבאללה.

"כשאבמן אומר לי: 'אני מוכן לצאת ולפוצץ' אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מבין שנסגרות להן 18 שנה"

"המג"ד הצעיר לא הוציא את האצבע החוצה לראות מה כיוון הרוח וכל העשן מכניס אותנו לערפל מטורף", מספר אבמן ופורץ בצחוק. "הנגמ"חון שלי נכנס לשיפוע צד בירידות הבופור. אני תקוע עם הנגמ"חון בזווית של 45 מעלות. לא רואה כלום. לא מצליח לדבר בקשר כי ירדנו משיא גובה. בדיעבד מזל"ט של האוגדה רואה את הכול. רואים את הירי עלינו וחושבים שאני נפגעתי ונהרגתי, שחטפתי טיל. לא עניתי בקשר. אני מנסה לטפל באירוע ולא להידרדר לליטני. בדיעבד צ'יקו מדווח 'אבמן חטף טיל'. כמו בסרטים אני שומע אותו מנסה לתת פקודות למ"פים שלי. לפקודים שלי? אין מצב בעולם. אני עולה מולו ואומר לו: 'אני לא מת. אני חי. אבל אם לא תפסיק את העשן הזה אני באמת אמות'. יצאתי מהשיפוע, צ'יקו הפסיק את העשן ואני נותן רשאי לשני המוצבים לפוצץ".

"אני מנסה לטפל באירוע, בדיעבד צ'יקו מדווח 'אבמן חטף טיל'". אבמן (צילום: ראובן קסטרו)

אבמן הסביר כי שיטת הפיצוץ של המוצב ואופן הביצוע נבחרו בקפידה כדי להשמיד את כלל המבנים והתשתיות מבלי לפגוע במצודה ההיסטורית. גושי בטון ענקיים התפזרו בשטח בזמן ששיירת הלוחמים החלה לרדת מההר, כשבראשה נמצאים צוותי טנקים דרוכים. "אני מביט לאחור ורואה את שני המוצבים דולקים כמו שני נרות נשמה על הרכס. הזמן עובר לאט, השיירה נוסעת במשך כשעה וחצי עד שאני מגיע לארץ. צ'יקו הוא אדם שלא מפגין רגשות, קיבלתי ממנו חיבוק חזק. אני חושב שבאותן דקות הוא אהב אותי יותר מהילדים שלו ואשתו. קפלן מגיע אליי, מחבק אותי ומושיט לי טלפון מאלוף הפיקוד גבי אשכנזי".


20 שנה חלפו מאז הנסיגה מלבנון. במהלך שני העשורים האחרונים הועלה קפלינסקי לדרגת אלוף, התמנה למפקד פיקוד המרכז במהלכו בלם את הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון, קודם לתפקיד סגן הרמטכ"ל ופרש לאחר מכן לעולם העסקים. במבט לאחור הוא מבהיר כי רמת המוכנות הייתה גבוהה.

"מי שקבע את התזמון ליציאה היה חיזבאללה". קפלינסקי (צילום: ראובן קסטרו)

לדבריו, "ניהלנו לחימה מאוד אינטנסיבית. נלחמנו בחיזבאללה, שהוא אויב מאתגר. מהצד השני היינו צריכים להתכונן לנסיגה ולאורך קו הגבול החדש". עם זאת, הוא סבור כי "היינו צריכים להתארגן טוב יותר עם צד"ל (שנטש את המוצבים ואלפים מאנשיו רצו אל הגבול לקבל הגנה מצה"ל - א"ב), עם תזמון הנסיגה והתנאים שנוצרו. מי שקבע את התזמון ליציאה היה חיזבאללה. ביצענו את הדברים נכון אבל לא חושב שכך זה היה צריך להיות".

"אין נסיגות יפות או נסיגות שמצטלמות יפה", סיכם. "היה פה אתגר צבאי ומנהיגותי מורכב ויוצא דופן".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully