23/05/2020

"פעם היינו יורים בהם": הישראלים שיושבים עם חיזבאללה במרפסת

במטולה, קריית שמונה ומשגב עם זוכרים היטב את הנסיגה הדרמטית של צה"ל ששינתה את המציאות הישראלית. שלושה תושבים משלושת היישובים מספרים על החששות, השקט הפתאומי, ועל התסכול שהם חווים בשני העשורים האחרונים: "הבטיחו שישקיעו בנו ויקדמו אותנו - אך המדינה הפקירה"

אחרי חודשיים בהם הצימרים שלו עמדו מיותמים וללא אורחים, ליאור בז ניקה את האבק שהצטבר על הכיסאות בחצר, והתיישב תחת צילם של עצי הדולב. משמשים צוננים, ראשונים של העונה, שהניח על השולחן, סימלו אולי את התקווה להתחדשות.

על פי הקלות התו הסגול של גזירות הקורונה, בז התחיל להתכונן לקבלת נופשים בחדרי האירוח של משפחתו. משפחה מטולאית שורשית מזה שלושה דורות. סבו וסבתו הגיעו למושבה לפני כמאה שנים. הוא דבק באתוס המטולאי, זה שנוצק בשנים של בדידות בגליל, של אחיזה בקרקע, עקשנות ועיסוק בחקלאות וביטחון.

מחצר ביתו רואים את הכפר קילה, מהצד הלבנוני של החומה שהקימה ישראל לאורך הגבול ואת הקרקע החשופה שנותרה אחרי שצה"ל גילה את המנהרות שחפר החיזבאללה לתוך מטעי מטולה.

"בבת אחת הביפרים התחילו לצפצף. התחילה היציאה מלבנון". ליאור בז (צילום: שלומי גבאי)

לפני 20 שנה, בבוקר נסיגת צה"ל מלבנון, בז עמד שם בתפקיד. הוא שירת אז בשב"כ ובבוקר הנסיגה הגיע עם חבריו לסיור לאורך נקודות המעבר מלבנון לישראל, לקראת היום בו יורה ראש הממשלה אהוד ברק דאז על יציאה מלבנון. על פי התכנית אליה התכוננו, ביום בו תצא ישראל, יעברו לארץ גם 600 לבנונים - אנשי מנגנוני הביטחון שפעלו לצד ישראל ובני משפחותיהם.

הסיור של אנשי השב"כ התחיל בבוקר בראש הנקרה ולקראת צהריים הגיעו למטולה. בז וחבריו נחו קצת בחצר בית הוריו. "יצאתי עם מגשים שעליהם שתיה ופירות ואז בבת אחת הביפרים התחילו לצפצף. התחילה היציאה מלבנון", סיפר.

מה שהיה עד לפני רגע תכנית על הנייר הפך למציאות, ובז וחבריו התחלקו לצוותים והתפזרו בנקודות מעברי הגבול, הוא בצוות של הגדר הטובה במטולה. עד לפני כמה שנים היה שם כילד ונער שעובד עם אביו במטעים ופוגש בבוקר את הפועלים הלבנונים שבאים לעבוד במושבה. אחר כך היה כחייל מצדה השני של הגדר וכעת היה שם בתור מי שצריך לקלוט את שותפיה של ישראל שבאים למצוא כאן מקלט.

עוד בוואלה! NEWS

החודש הארוך ביותר

לכתבה המלאה

"החששות הפכו לתסכול"

למקום הוזמנו אוטובוסים והמלון בחוף אמנון בכנרת, עודכן כי בקרוב יגיעו אליו הלבנונים. אלא שהמציאות הייתה שונה לחלוטין מהתכניות. "הרמתי את הראש צפונה וממול ראיתי אלפי בני אדם. לדבר כזה לא נערכנו", סיפר בז. "בבוקר עוד הגיעו פועלים לבנונים לעבוד בישראל ופתאום עכשיו עמדו בגדר הטובה כ-3,000 אנשים שברחו מבתיהם".

כמה חיילים ואנשי שב"כ עמדו מול תמונה קורעת לב - אנשים שהותירו הכול מאחור ונמלטו על נפשם. במקום נוצרה מהומה. על פי ההנחיות, הצד"לניקים הותירו את הנשקים בכלי הרכב שלהם. אנשי החיזבאללה, מהם כאלה שיצאו כרגע מכלא אל-חיאם, זינבו בהם מאחור, ובדרך אספו את הנשקים שהושארו ברכבים. סמוך לגדר התפתח קרב יריות קצר. המטולאים שהגיעו לגדר השליכו לפליטים הלבנונים מים ואוכל.

ההתרחשות הפתאומית והדרמטית שינתה מציאות שהתקיימה 20 שנה. "פתאום החיזבאללה ישבו על הבית שלך", אמר בז. עם זאת, הוא מקפיד להדגיש כי "זה היה חשש. לא פחד. אחר כך החששות הפכו לתסכול. לפני הנסיגה ידעת שאם יש מחבל, יורים עליו. פתאום הם עמדו פה ממול כגיבורים ונתנו להם להתגרות בנו".

בז הוסיף כי "חטיפת שלושת החיילים בהר דב, שבעה חודשים אחר כך, הבהירה לנו שהמציאות השתנתה ושישראל לא תגיב כשיגיע אירוע ביטחוני. גם במלחמת לבנון השנייה לא הבאנו להכרעה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שניצחנו, אבל ניצחון הוא ברור ולא נתון לפרשנות. היום הכול שביר ונפיץ".

"השתררה דממה. השקט היה הדבר הכי מפחיד". עופר מושקוביץ (צילום: שלומי גבאי)

מול החוויה הכאוטית שחווה בז, אצל עופר מושקוביץ מקיבוץ משגב עם נצרב דווקא השקט שהשתרר בעקבותיה. "התרגלנו לחיות עם רעש קבוע של מסוקי קרב - אפאצ'ים או קוברות", נזכר מושקוביץ. "הם ריחפו כל הזמן מחוץ לחלונות הבית. בליל הנסיגה נוספה גם הרעשה אדירה של צה"ל. זה היה מטורף. ואז השתררה דממה. זה היה מוזר. השקט הזה היה הדבר הכי מפחיד".

מעטים בגליל העליון יודעים כי שמו הוא עופר מושקוביץ. הכינוי שדבק בו מאז נעוריו בתנועת המחנות העולים הוא "פושקו". גם הוא נמצא יושב תחת גפנו ותאנתו, או ליתר דיוק - בסככה שבלב מטעי האבוקדו של קיבוצו. הפרי שהוכתר בשנים האחרונות ל"זהב הירוק" של החקלאות הפך את הענף ש"פושקו" מנהל לענף הרווחי בקיבוצו. המיקום בקצה המדינה גם חוסך לו את כאבי הראש איתם מתמודדים מגדלי אבוקדו שמאבדים חלק מההכנסות בגלל מכת גניבות פרי.

הוא גדל בקריית ביאליק, ולמשגב עם הגיע בשנת 1983, שלוש שנים אחרי אותו לילה נורא בו חדרו מחבלים לבית ילדים במשק ורצחו את הפעוט אייל גלוסקא ומזכיר המשק סמי שני. בקרב לשחרור הילדים נהרג חייל צה"ל אלדד צפריר. כעבור קצת יותר משנה נהרגה מפגיעת קטיושה חברת הקיבוץ ציפי יסוד.

"התרגלנו למציאות החדשה"

שני האירועים הקשים נצרבו בחיי משגב עם. "פושקו" שהצטרף לקיבוץ כנח"לאי שרצה להגשים את האידאלים שספג ב"מחנות העולים", אמר כי למרות שלא חווה את אותם אירועים, "סיפור החדירה לקיבוץ תמיד נמצא באוויר. אנחנו תמיד מוכנים ודרוכים". עוד אמר כי "אני בן 55 ועדיין בכיתת הכוננות של הקיבוץ, ואני לא הכי מבוגר. כשיש הקפצה אני מיד מגיע לעמדה שלי".

"פושקו" מביט במטע האבוקדו שזה עתה סיים לתת את אחרון פירותיו לעונה ומתמוגג. "אחרי אותם ימים של פחד, התרגלנו למציאות החדשה. נכון שהיו נבואות שחורות ולעגו לראש הממשלה, ברק, אבל הנה, תראו, המצב מצוין", אמר מושקוביץ. "נכון שמאז שבנו לנו חומה במקום גדר הגבול התחושה פחות נעימה, קצת כמו חומה של כלא, אבל איפה תמצא מקום כזה? יש לנו נוף מדהים, אוויר טוב וכל הזמן ירוק. אני כחקלאי אפילו לא הרגשתי את הקורונה, בבוקר הייתי בא למטע וחוזר אחר הצהריים הביתה".

"כאן נולדתי וכאן אמות". דוד כהן מקריית שמונה (צילום: שלומי גבאי)

למשרד שלו בבניין ההסתדרות בקריית שמונה דוד כהן הגיע רבע שעה אחרי השעה שקבענו, והוא מגיע כועס. כהן הוא מזכיר האיגוד המקצועי במרחב הגליל העליון בהסתדרות, ובעיריית קריית שמונה הודיעו לשלושה עובדים שיצאו לפנסיה כי עליהם להחזיר כסף עודף שקיבלו עם פרישתם, לטענת העירייה.

"באופן חד צדדי ובניגוד לחוק לא העבירו להם החודש כסף. מצאו להם על מי לתפוס טרמפ ועוד הפרו ברגל גסה ובאופן חד צדדי הסכמים וחוקים", הוציא קיטור. כאילו שזה לא מספיק, העירייה, בלחצו של משרד הפנים לקצץ ולהתייעל, מכניסה עוד ועוד עובדים חיצוניים במקום עובדים קבועים שפוטרו או פרשו. הוא מבטיח כי ישב עם שלטי מחאה מול בניין העיריה ולא יוותר לה.

"על הבריחה הזאת שילמנו מחיר"

כהן בן 61, נולד בעיר להורים שעלו ממרוקו והגיעו לעיירה שקמה כמעברה כמה שנים קודם. הוא זוכר ילדות שמחה. אביו היה המציל המיתולוגי בבריכה שבחורשת טל. את קריית שמונה הוא אוהב בכל נימי נפשו ולא שקל לעזוב אותה. "כאן נולדתי וכאן אמות", פסק.

כשצה"ל יצא מלבנון כהן הזדהה עם האמירה של שמואל זכאי, מח"ט גולני, שכינה את "ארבע אמהות" בשם ארבע סמרטוטות. "הן היו צריכות להיכנס לבית סוהר", אמר כהן. "הן צדקו בדבריהן אבל טעו בדרך שבה הן נקטו, הדרך גרמה לנו להיות חלשים ולברוח מלבנון עם הזנב בין הרגליים. על הבריחה הזאת שילמנו אחר כך את מחיר מלחמת לבנון השנייה".

"הדרך גרמה לנו להיות חלשים". חייל צה"ל בדרום לבנון, מאי 2000 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מתוך 50 בני גילו שלמדו עמו בבית הספר, נותרו היום בעיר רק חמישה או שישה תושבים. דפוס זה הפך לחלק מחיי העיר - הצעירים לא נשארים בקריית שמונה. "כולם עזבו למרכז הארץ ומי שנשאר בצפון עבר להרחבות של הקיבוצים", אמר בתסכול. הוא מתפלל שילדיו יישארו לגור בעיר, אבל יודע שיהיה לו קשה לשכנע אותם. הוא סיפר על בתו שסיימה לימודי תואר ראשון במשאבי אנוש ותואר שני במנהל עסקים, אך בקריית שמונה הצליחה למצוא עבודה רק כפקידה. כלתו עשתה דוקטורט במדעי הרפואה, אבל במכון המחקר מיג"ל שפועל בעיר מצאה עבודה רק במשרה זמנית.

צילום: שלומי גבאי, רויטרס, עריכה: שאול אדם

"אחרי שיצאנו מלבנון הבטיחו שישקיעו ויקדמו את קריית שמונה", הוא נזכר. אך לדבריו, "מאז מפעלים רק נסגרו. בימים אלה מפעל אלביט עוזב ועובר לאזור תעשיה ליד ראש פינה, 'המשביר לצרכן' שהיה כאן יותר מ-50 שנה הודיע שהוא סוגר ו-20 עובדים יישארו בלי פרנסה". כהן אמר כי "20 שנה עברו והכול פה תקוע. אני רואה את מעלות, כרמיאל, עפולה, מגדל העמק - הן התפתחו, ואצלנו, אם דברים השתנו, הם השתנו לרעה. למעשה המדינה הפקירה אותנו. אני ממש לא מתגעגע לקטיושות, הייתי אז במד"א, ראיתי הרבה כאב וסבל. אבל אני מתגעגע לימים שהתייחסו אלינו".

כעומק אהבתו לעיר, עומק הכאב והאכזבה ממצבה. "שמישהו יתן לי הסבר טוב למה אנשים בצפון מתים בגיל צעיר יותר מתושבי המרכז", שאל.

"אנחנו לא אזרחים סוג ב'"

גם "פושקו", שנהנה לספר על קליטת תושבים צעירים בקיבוץ ותנופת פריחה של אלו שנקלטו במשגב עם ומצאו חיי קהילה ודיור במחיר הוגן, לא סולח למדינה, שלדבריו מפלה אותם לרעה. "למה מי שחי בתל אביב יכול לקבל תור לקולונסקופיה ליד הבית ובלוח זמנים קצר ממני? למה תוחלת החיים פה קצרה יותר ורמת השכר נמוכה יותר? אנחנו לא אזרחים סוג ב'", אמר.

בעיקר זועם מושקוביץ על הפגיעה בחקלאות. "הפכו אותנו לעושקי הציבור וכל הזמן פוגעים בנו. מבחינתי שיקימו את מדינת הגליל. נדאג לעצמנו. יש לנו מים, חשמל מאנרגיה סולארית, אוכל לא יחסר לנו. ומה שיישאר - נמכור למדינת תל אביב. נסתדר בלי רמי לוי שעושק אותנו".

גם החשש הגדול של בז הוא מכך שענף החקלאות ייעלם ויחד איתו יאבד צביון המושבה. "רוב המשקים החקלאיים נסגרו או שהחכירו את האדמות. בנים לא רוצים להמשיך לעבוד בחקלאות. זו התמודדות שקשה לעמוד בה", סיפר. "אני ואחי עדיין ממשיכים לעבוד במשק של אבא, אבל זה דבר חריג". יחד עם החקלאות, גם התיירות היא עוגן וסמל של המושבה הוותיקה מטולה. גם היא בשקיעה ורבים מעדיפים להשכיר את דירות האירוח כהשכרה לטווח ארוך. בז מפחד שהמושבה עלולה לאבד את הצביון החקלאי-כפרי-תיירותי שאפיין אותה לאורך כל השנים. "אם נאבד את הייחודיות שלנו, נהפוך לעוד ישוב צמוד גדר, בלי הסיפור הייחודי שלנו", אמר. "נהיה פרבר עירוני על הגבול".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully