השחר עלה. נסראללה נכנס לכפר. ראיתי את אבא והבנתי שמשהו לא בסדר

ג'ונתן וג'ולי היו רק ילדים כשצה"ל יצא מארצם במאי 2000, והם נאלצו לעזוב יחד עם בני משפחתם את בתיהם, חבריהם וכל רכושם מאחור. הבלבול והכעס נצרבו בזיכרון של מי שחזו מתוך לבנון בנסיגה המהירה ובכניסת האויב לכפריהם. "אנחנו עומדים ובוכים וחיזבאללה נכנס כגיבור"

"עם עלות השחר אמא לקחה אותנו מהבית ועמדנו בכניסה לכפר בעת שנכנסה התהלוכה של חיזבאללה. אנשים נשאו דגלים ומקדימה הלכו עם נשקים. חסן נסראללה צעד בראש", נזכר ג'ונתן אלחורי בן ה-27 ביום הנסיגה של צה"ל מלבנון, כפי שחווה אותו בכפר הקטן בורג' אל-מולוכ שליד מרג' עיון, טרם חצתה משפחתו את הגבול לישראל. כעת, הוא משחזר כיצד נראתה אותה נסיגה, שהתרחשה במאי 2000 ועליה סופרו כבר אינספור סיפורים, מהצד השני, בעיניים לבנוניות.

"עמדנו ככה לצד הדרך, מחזיקים את היד לאמא. לא אשכח את המעמד הזה בחיים שלי", סיפר אלחורי לוואלה! NEWS. "אני זוכר שאנשים שעמדו מאחורינו, כאלה שאני מכיר מהכפר, התחילו לקלל ואנשים אחרים מהכפר באו להשתיק אותם, כדי שלא יפגעו בהם. האמת היא שעוד לא הבנתי את כל המורכבות. לי לא היה מושג מי כל האנשים האלה ומה זה אומר. זה בגלל שההורים ניסו כמה שיותר להשאיר אותנו הילדים מחוץ לבלגן בחוץ".

אנשי צד"ל בגבול ישראל לאחר הנסיגה מלבנון, מאי 2000 (צילום: אימג'בנק-GettyImages)

האירועים התחילו להתגלגל במהירות יום קודם לנסיגה עצמה - ב-24 במאי בשנת 2000. "קמנו בבוקר ופתאום הייתה המולה גדולה מול הבית שלנו", נזכר אלחורי. "היה כביש אחד לישראל והוא עבר דרך הכפר שלנו. אני זוכר את השיירות עם המכוניות הדחוסות, עם מזוודות על הגג וכולם בלחץ. כולם היו בדרך לישראל". זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את הדרך הזאת. "לפני זה כבר היינו פעם-פעמיים בישראל, ביקרנו בטבריה, ראינו קרקס בקריית שמונה. האמת היא שכשהיינו אז בישראל אפילו לא כל כך ידעתי איפה אני, הכול היה נראה כמו לבנון. אולי לא רצו להדגיש בפנינו שאנחנו מעבר לגבול", שחזר.

עוד בוואלה! NEWS

הם נטשו משפחות כדי להילחם למען ישראל. כעת המאבק הוא בממסד

לכתבה המלאה

"גם באותו בוקר לא כל כך היה ברור מה קורה. בסך הכול הייתי ילד. ראיתי שלא מעט עצרו כדי להתייעץ עם אבא שלי מה עושים, וידעתי שמשהו לא בסדר, משהו שאני לא מכיר בשום צורה", המשיך לתאר את אותו יום. "אבא יצא אליהם, אחר כך נכנס ושוב יצא. לפנות ערב אבא חזר, הגיע לבית בריצה וראיתי אותו אורז מזוודה קטנה. הוא חיבק אותי, את אחי ג'ק ואת אמא שלי, חיבוק קצר, ושוב יצא בריצה לעבר מכונית שבאה לאסוף אותו ולקחה אותו לגדר. הוא מיהר לצאת כדי שיוכל לעבור בשער פאטמה לפני שהוא נסגר, לפני שקיעה, וחצה לישראל".

אלחורי סיפר כי "בבונקר התחמושת שהיה ליד הבית שלנו המשיכו לעבוד. משאיות הגיעו והלכו, עד שבסוף פוצצו אותו. למחרת הכפר היה שומם ואנחנו יצאנו לקבל את פני הכוחות שנכנסו לכפר". לדבריו, הדברים השתנו במהירות. הוא סיפר כי אחיו, ג'ק, שגדול ממנו בארבע שנים, נשאר לגור בבית, אבל אותו שלחו לגור אצל סבתו באזור צידון. "הייתי שם כמה חודשים עד שנרגע הדרום והחזירו אותי. החיים בכפר כבר השתנו בינתיים, בבית כבר נעלנו דלתות ואנחנו הילדים כבר לא שיחקנו בחוץ", שיחזר אלחורי. "חצי מהכיתה נעלמה. כל שבוע-שבועיים היו מגיעים אנשי חיזבאללה, לוקחים משהו, פעם לוקחים למישהו משהו מהבית, פעם לוקחים למישהו אוטו. הייתה אווירת טרור, כבר לא הרגשנו בטוחים".

הבריחה מביירות

אלחורי, אז ילד בן שבע, סיפר כי אחרי כשנה אמרה לו אמו יום אחד שהם נוסעים למשפחה בביירות. "לא שיתפו אותנו הילדים בהחלטות", הסביר. "בביירות פתאום ראיתי שנוסעים לשדה התעופה. שם אמרו לי שאנחנו נוסעים לאיפשהו בארצות הברית. עלינו על מטוס ונחתנו בקפריסין לפנות בוקר, ובאותו יום כבר הלכנו לקונסוליה הישראלית לקבל ויזה לארץ. בתוך 24 שעות נחתנו בתל אביב. אבא חיכה לנו בנמל התעופה".

בארץ הוא גילה כי חלק מהחברים שהכיר מהכיתה בלבנון עברו גם הם לישראל. "אבל את החבר הכי טוב שלי, טארק, זה שישב לידי בכיתה ונעלם, לא איתרתי עד היום", סיפר. "חלק מאלה שחצו לישראל המשיכו הלאה לארצות אחרות וחלק עם השנים חזרו ללבנון. קשה גם לאתר אותם. היינו קטנים. לא ידעתי מה שם המשפחה של חלקם".

אלחורי עצמו נותר בישראל. הוא בוגר תיכון עירוני ה' בחיפה, שעשה שירות לאומי במשך שנתיים בבית החולים רמב"ם בעיר כמנהל אדמניסטרטיבי.

עוד בוואלה! NEWS

המוציא

לכתבה המלאה

גם ג'ולי אבו עראג' נמנית בין אותם ילדי חיילי צד"ל שעברו לישראל לאחר הנסיגה. עראג', היום תושבת נהריה ודוברת עמותת יוצאי צבא דרום לבנון, עזבה יחד עם בני משפחתה את מרג' עיון, עיירה הממוקמת כשישה ק"מ מהגבול הבינלאומי. היא תיארה כיצד היא ובני משפחתה עמדו בוכים בעת שעוברת סמוך אליהם שיירה של הארגון השיעי הקיצוני. "ביום הנסיגה, בשעות אחר הצהריים, בזמן שחיכינו ליד הגדר להיכנס לישראל, עברה לידינו שיירה של רכבים עם דגלי חיזבאללה צהובים. אנחנו יוצאים והם נכנסים - זה הזיכרון הכי משמעותי בעיניי, ושבגללו אני נלחמת", סיפרה.

"באותו רגע הרגשתי שהאויב, השטן, ניצח אותנו ושכל הערכים נדרסים. אם אני לא חוזרת ללבנון, זה בגלל התמונה הזו. אנחנו עומדים ובוכים וחיזבאללה נכנס כגיבור. לא פחדתי, רק שאלתי את עצמי האם יש צדק בעולם, האם יש אמת או שהכול אינטרסים של בני אדם. הרגשתי שנעשה הסכם בין מדינות על בשר גופם של אנשים פשוטים", תיארה ג'ולי את רגשותיה לאחר 20 שנה.

"הסיפור שלנו קצת שונה כי אבא היה קצין בכיר בצד"ל וגם שירת ב-504, ולכן ישראל הודיעה לנו להתכונן כבר שנה קודם לכן", סיפרה. לדבריה, למרות שעודכנו מראש, ב-22 במאי התקשרו פתאום לאמא שלה ואמרו לה: "יש לך עשר דקות להתכונן". ג'ולי שיחזרה את המשך אותו היום: "לקחנו הכול ועלינו לאוטו ונסענו לשער פאטמה, אבל שם אמרו לנו תחזרו. בדרך ראו אותנו בקליעה ובבורג' אל-מולוכ והתחילו להבין. בגזרה המערבית הנסיגה כבר התחילה. כשחזרנו הביתה ראינו שיש הרבה אנשים שמחכים לנו. היה בלאגן, היה קצת כעס ובלבול והרבה סימני שאלה".

"אנחנו יוצאים והם נכנסים - זה הזיכרון הכי משמעותי". לבנונים חוגגים את נסיגת צה"ל, 2000 (צילום: אי-פי)

אמנם, התושבים כבר התכוננו תקופה ארוכה לנסיגת צה"ל, והתחילו לשמור על הכפרים. לדבריה, "היה משהו באוויר אבל לא ידעו מה ומתי". ביום השני הם ראו את חסן נסראללה חוגג בטלוויזיה ואומר שחיזבאללה מתכוננים להיכנס לאזורים הכבושים. "הוא נתן לכל אנשי צד"ל שלוש אפשרויות: כלא, ללכת עם האויב (ישראל), או שיהרגו אותנו במיטות שלנו".

"הנאום הזה ממש עשה בלאגן, ואנשים הבינו מזה שישראל עזבה את הגזרה המערבית. התחיל כאוס והאנשים התחילו ללכת לגדר", שחזרה ג'ולי. "לא לקחתי שום דבר כי אמרו שנחזור בעוד שבועיים. לא דמיינתי שלעולם לא אשוב לשם. הייתי מכורה לספרים, היה לי אפילו ספר ללימוד עברית אבל לא לקחתי אותם כי אמא אמרה לי: 'כשתחזרי את תקבלי אותם'. לא העליתי על דעתי שלא אחזור לתמיד".

"הבית נשאר שם, במרג' עיון. לפי מה שאמרו לנו, פרצו אליו אנשי חיזבאללה וכמה שנים הם החזיקו בו. אחר כך תפסו אותו סורים מחראק אמל. זה בית גדול וכמו כל הבתים בכפרים שלנו הוא היה צמוד קרקע", סיפרה ג'ולי. אביה עצמו, הקצין הבכיר, נרצח כשנתיים קודם לכן, והוא קבור בעיירה. "אבא היה מהמייסדים של צבא לבנון החופשית בהנהגת סעד חדד. הוא היה העוזר האישי של חדד ומאוחר יותר המלווה האישי של אנטואן לאחד, מפקד צבא דרום לבנון. אחר כך הוא הוגדר מהמבוקשים של הפלסטינים וחיזבאללה, והיה האחראי על אזור צור וצידון".

"הבית נשאר שם, במרג' עיון". העיירה הלבנונית הסמוכה לבופור (צילום: משה מילנר, לע"מ)

היא סיפרה כי בשער פאטמה אמנם חיכה להם מישהו מיחידה 504, אבל היו שם אלפים נוספים, שהמתינו יום שלם. "יצאנו בעשר בבוקר וחצינו את הגבול לישראל רק למחרת בסביבות 04:00 לפנות בוקר", גוללה ג'ולי. "לקחו את המשפחה שלנו באוטובוס שהגיע לבסיס צבאי ליד מרר. אחרי ארבע-חמש שעות, נציגים מהיחידה הגיעו ולקחו 16 משפחות, בהן אנחנו, לקיבוץ כברי - ושם שהינו שישה חודשים. אחרי זה עברנו לנהריה".

בהתחלה היא למדה בבית הספר "ארז" שנפתח עבור לבנונים באחד הקיבוצים ליד עכו. היא למדה שם צרפתית ואנגלית, אך בשנה השלישית הועברו כל התלמידים הלבנונים לבתי ספר רגילים. "הלכתי לאוניברסיטה ועדיין כנראה רציתי להישאר עם החלום שאני עוד בלבנון, כי רק אחרי שנה הבנתי שהמציאות שלי פה אמיתית, והתחלתי בלימודי עברית", אמרה. "החלטתי שאני רוצה להישאר. פעם התעניינתי בפוליטיקה בלבנון אבל לא מצאתי את עצמי שם. מה אכפת לי מה שקורה שם אם יש כיבוש סורי וכיבוש איראני. כבר שנים רבות שאני רואה את עצמי ישראלית לכל דבר".

"אם יהיה שלום, אחזור לבקר", היא מסכמת. "אבל אני נשארת בישראל".

(עדכון ראשון: 15:00)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully